אני מאמינה שאת המקור לכל סיפורי האהבה אפשר למצוא באגדות, ובדרך כלל סיפור אהבה טוב יכיל מרכיבים מכמה אגדות ידועות. זה בהחלט תופס במקרה הזה. "האנה יורי דאנגו" היא שילוב מנצח של "היפה והחיה" ו"סינדרלה" עם הופעת אורח של אימה החורגת של "שילגיה". גיבורת הסיפור היא נערה תמה בשם מאקינו טסוקושי שלומדת בבית ספר יוקרתי שאת ספסליו פוקדים צאצאי שמנה וסלתה של יפן, אלא שמאקינו לא ממש משתייכת אליהם. היא באה ממשפחה מהמעמד הבינוני-נמוך, אבא שלה הוא עובד זוטר בחברה גדולה ולא מאלו שצופים להם התקדמות בקריירה. ההורים שלה חוסכים פרוטה לפרוטה כדי שמאקינו תוכל ללכת לבית הספר הזה. לא ברור איך היא בדיוק התקבלה למוסד הזה אבל היא שאפה ללמוד שם כי טודו שיזוקו - בת לאחת המשפחות העשירות ביפן שהיא גם דוגמנית מצליחה וגם עורכת דין - אותה היא מעריצה למדה בתיכון הנ"ל והחלום של מאקינו הוא להיות כמו האלילה המושלמת שלה. אבל החיים בתיכון היוקרתי אינם גן של שושנים, בוודאי לא עבור מאקינו שמרגישה כאילו נפלה לכוכב אחר. בית הספר נשלט ע"י חבורה של ארבעה תלמידים, כולם יורשים עשירים לאימפריות כלכליות ובראשם עומד אצבעוני המפקד, סליחה, דומיוג'י טסוקאסה העריץ. דומיוג'י הוא היורש של חברת דומיוג'י שהיא אימפריה כלכלית שחולשת על כל מיני ענפים וגם לשאר לא חסר, האנאזאווה רוי הוא גם יורש עשיר אבל שכחתי של מה (לא נורא, זה לא שאני מקבלת אחוזים), משפחתו של סוג'ירו נישקאדו שולטת על ענף התה ביפן ואני לא יודעת במה מתמחה משפחתו של אקירה מימסאקה אבל יש להם קשרים עם העולם התחתון ביפן וכנראה משם מקור כוחם.

דומיוג'י VS ג'ון פיו

כאן המאבק צמוד יותר אבל ג'ון פיו לוקח למרות התלתלת האיומה. את ג'ון פיו אהבתי מאוד כמעט מההתחלה והמשכתי לאהוב אותו עד הסוף בעוד שעם דומיוג'י היו לי יחסים פחות יציבים וגם בסוף לא חיבבתי אותו כמו את ג'ון פיו, רציתי שהוא ומאקינו יהיו ביחד אבל היו כמה דברים שפשוט לא יכולתי לסלוח לו עליהם. היה לי ברור גם מתחילת "BOF" שזוהי וריאציה על "היפה והחיה" אבל ב"HYD" דומיוג'י הוא באמת חיה, וגם מתייחסים אליו ככזה (אם כי מעניין שהוא מפחד מחיות, פוביה שצצה ללא ממש הקשר וזה דווקא היה יכול להיות מעניין אם היו מפתחים את זה). האלימות של ג'ון פיו הייתה ילדותית בעיקרה (כמו בסצנה שהוא מילא את הבריכה בברווזים) והוא היה אלים פיזית אבל לא בלי גירוי חיצוני, הוא לא היה מכה סתם כך אנשים באקראי כמו דומיוג'י כדי להוציא אגרסיות. היו אפילו אירועים בסדרה שגרמו לי לחשוב שלמעשה ג'ון פיו (והאחרים) לא היו ממש מודעים לעוצמת האלימות שהפעילו. הם ישבו מבודדים במגדל השן כשמדי פעם ירדו אל העם כדי לעשות סיבוב. כשג'ון פיו התעצבן על מישהו הוא סימן אותו ע"י הכרטיס האדום שבלוקר אבל לא ממש טרח לוודא מה נתיניו עושים לאומלל שסר חינו בעיניו. זה כמובן משתנה בגלל ג'אנדי, מפני שהיא מסרבת להיכנע ג'ון פיו הופך למעורב יותר, אבל כשהוא שולח אנשים להציק לה הוא מתעצבן וכועס כשג'י הו מספר לו שהם היכו אותה ואומר להם שהוא רק רצה שהם יפחידו אותה. בסצנה המקבילה פקודיו של דומיוג'י כמעט מבצעים במאקינו אונס קבוצתי אלא שרוי מציל אותה וכשחבריו אומרים לו שזה היה מוגזם מצידו הוא מגיב בכעס. דומיוג'י מנצח בעצמו על כמעט כל האלימות בבית הספר כשהוא מנהל משפטי שדה פומביים ומשמש בעצמו כתובע, שופט ותליין, הוא באופן אישי מענה באלימות תלמידים, לא פעם בצורה אקראית לחלוטין. באחד מהתקפי הכעס שלו הוא הורס במו ידיו את חדר האוכל כשהוא מרביץ מכות רצח לכל תלמיד שאתרע מזלו להיות בסביבתו, את אחד האומללים הוא חובט בכוח באחד השולחנות ומרסק אותו (את השולחן), בקטעים האלו ממש שנאתי אותו. זה גם השליך על שאר חברי ה-F4 כי הם עמדו מנגד בלי לעשות דבר (עד שרוי התערב בגלל מאקינו) והעמיד בסימן שאלה את המוסריות שלהם כמי שנמצאים ברמת התפתחות ומודעות יותר גבוהה מדומיוג'י אבל לא מנסים לרסן אותו גם כשנכנס לאטרף של אלימות מזוויעה.

היה לי קשה גם עם היחס שלו למאקינו לפעמים, ג'ון פיו היה קורא לג'אנדי "נערה פשוטה" או "טיפשה" (וזה תמיד היה נשמע ילדותי ונטול עוקץ מה גם שזה היה הדדי) אבל הוא בחיים לא היה מכנה אותה "Slut" כמו שדומיוג'י כינה את מאקינו פעם אחת (אין לי מושג כמובן עד כמה המילה הייתה חריפה במקור אבל התרגום גרס Slut) אחרי שהוא גילה שרוי נישק אותה (ואני חוזרת, הוא נישק אותה, לא הייתה נשיקה הדדית וזה עוד היה אחרי שדומיוג'י זרק אותה...). לעומת זאת, ברוב הזמן ג'ון פיו נשא את ג'אנדי על כפיים וכשהוא התעצבן וכעס עליה – זה היה בצדק (הנשיקה שלה עם ג'י הו שבמקרה שלה הייתה כן הייתה הדדית והתרחשה כשהיא הייתה אמורה להיות בת זוגו של ג'ון פיו והיחס שלה לדוגמן הפסיכופט על חשבון ג'ון פיו) והוא בחיים לא היה דוחף באלימות בנות ומטיל אותן בכוח לרצפה כפי שדומיוג'י עשה.

לזכותו של דומיוג'י יאמר שהוא כל הזמן נלחם באימו ולא ויתר בעוד שג'ון פיו לא הצליח להתמודד איתה בתקופת האירוסים למונקי וגילה מורך לב ופסיביות, ציפיתי ליותר אסרטיביות ממנו.

מצד אחד הכימיה של דומיוג'י עם מאקינו הייתה הרבה יותר טובה מזו של ג'ון פיו עם הפוסטמה אבל היחסים של חברי ה-F4 היו יותר מוצלחים בגרסה הקוריאנית. ב-"HYD" לפעמים לא הבנתי מה בכלל חבריו של דומיוג'י מוצאים בו (אלא אם הוא חיזר אחרי כל אחד מהם כמו אחרי מאקינו...), הוא כל כך אלים ורודני, ילדותי ומפונק, אגוצנטרי ואנוכי... גם בג'ון פיו היו את התכונות האלו אבל לא באותן עוצמות והוא גם היה נדיב מאוד, נאמן מאוד וחבר טוב.

בניגוד לדומיוג'י, ג'ון פיו, למרות הילדותיות שלו, לא היה טיפש. הוא היה למעשה יותר חכם מג'אנדי וגם מוכשר, כשהוא היה צריך לעבוד בעסק המשפחתי במקאו הוא עשה זאת בהצלחה, בחריצות ובכישרון לעומת דומיוג'י שהתנהג בצורה אידיוטית וגרם לבלגן, היו לו טעויות במילים אבל לא כמו דומיוג'י שהיה ממש בור בשפתו שלו ולפעמים התנהג כאוויל מושלם (לדעתי הגזימו עם השגיאות, אני מבינה שזה אמור היה להיות קומי אבל היו מקרים שדומיוג'י פשוט התנהג כרפה שכל). כשדומיוג'י היה אלים שנאתי אותו, כשהוא היה אבוד ואומלל כמו חיה פצועה בכלוב ליבי יצא אליו ורציתי בטובתו ועל כך שאפו לשחקן שהצליח להעביר את שני הצדדים האלו באופיו של דומיוג'י אבל כשהוא היה היפר אקטיבי מרוב עליצות אמיתית או מבוימת הוא פשוט גרם לי לנוע בחוסר נוחות מול המסך. בסך הכל מאטסומוטו ג'ון עשה עבודה טובה אבל אני מעדיפה את ג'ון פיו של לי מין הו על פני דומיוג'י. ג'ון פיו היה פשוט דמות מעניינת יותר ועגולה יותר, קומי בלי לגלוש לסלפסטיק ועם טונה של כריזמה. בתכלס לי מין הו סחב את כל הסדרה על כתפיו, אלמלא ג'ון פיו שלו היה דמות כל כך מעולה לא נראה לי שהייתי שורדת.

מהבחינה החיצונית לי מין הו לוקח בקלילות למרות תלתליו האיומים, אין מה לעשות, הבחור חתיך הורס. לעומת זאת לא הבנתי למה כל הבנות נופלות שדודות לרגלי דומיוג'י. מאטסומוטו ג'ון הזכיר לי את השחקן הבריטי דקסטר פלצ'ר, שאומנם הוא שחקן מצויין אבל לא האדם הראשון שקופץ לראש כשחושבים על סמל סקס...

הנה דקסטר פלצ'ר לשיפוטכם כפי שהוא נראה היום ושתי תמונות מעברו, אחת מהסרט "קראווג'יו" של ג'רמן והשניה מ"הרומן שלי עם רייצ'ל".