Monstar

פורסם לפני 2672 ימים מאת danarod אין תגובות

הדרמה המוזיקלית Monstar שודרה בערוצי הכבלים (tvN, Mnet, KM, OnStyle) בין החודשים מאי-אוגוסט 2013, ויש לה 12 פרקים בני שעה ו-20 דקות בממוצע (מדי שבוע שודר פרק אחד). קראתי באחד הבלוגים ששם הסדרה אמור להיות "הכוכב שלי" בצרפתית (אבל אני הייתי בטוחה שזה מעין משחק מילים שמשלב את המילים Star ו-Monster...).

דמויות/שחקנים מרכזיים:

מין סה-יי (האן יון-סו – זה היה תפקידה הראשון בעולם הדרמות, וכיום היא משחקת ב-Potato Star)

יון סול-צ'אן (יון ג'ון-היונג מלהקת Beast, שיחק בסדרה Salamander Guru)

ג'ונג סון-וו (קאנג הא-נול, You're my pet, בקרוב ישתתף ב-The Heirs).

העלילה:
יון סול-צ'אן הוא סולן להקת הבנים הפיקטיבית המצליחה Men in Black. לאחר תקרית לא נעימה עם מעריצה טורדנית, מנהליו מחליטים שהדרך הטובה ביותר לשקם את תדמיתו היא לשלוח אותו לספסל הלימודים לתקופת צינון. בבית הספר הוא נאלץ לחלוק שולחן עם התלמידה היחידה שלא שמעה עליו – מין סה-יי, שחזרה לקוריאה אחרי כמה שנים בניו-זילנד, שם חיה במקום מבודד ובעיקר דיברה עם הכבשים. נשיא הכיתה, התלמיד המצטיין ג'ונג סון-וו, חולק עבר משותף עם סול-צ'אן וסה-יי, וגם את האהבה למוזיקה. במהלך הסדרה הם וחבריהם יתבגרו ויתגברו בעזרת כוחה של המוזיקה, וילמדו משהו על אהבה, חברות, סליחה, תחרותיות, שיתוף פעולה והגשמת חלומות.

התרשמות אישית:
נהניתי מאוד מהסדרה החמודה והמרעננת הזו, שכוחה הגדול הוא ברגעים הקטנים והאנושיים, ובביצועים המוזיקליים המוצלחים שהוסיפו הרבה קסם. יש בה רגעים משעשעים לצד רגעים דרמטיים ואפילו מותחים, ובכל זאת הטון הכללי שלה הוא רגוע למדי, ואני מצאתי את עצמי נהנית מהרגיעה ומהזרימה העדינה הזו של העלילה.

חיבבתי מאוד את הדמויות הראשיות (ובכלל) שהתפתחו בצורה מעניינת במהלך הסדרה, תוך כדי שהצופים מכירים אותן יותר לעומק ולומדים על העבר שלהן, וכמובן נחשפים להתמודדות שלהן בהווה עם סיטואציות שונות ומשונות. לשחקנים המרכזיים אין קילומטרז' ארוך מדי במשחק, וגם אם לעתים הם היו קצת בוסריים, בסה"כ הם היו טבעיים ואמינים מאוד, שרו וניגנו בהרמוניה והכימיה ביניהם הייתה טובה ומשכנעת. ראויה לציון במיוחד השחקנית הראשית, שזה הניסיון המשמעותי הראשון שלה בשירה ובמשחק, ועשתה עבודה טובה מאוד לטעמי. היא מצאה חן בעיניי כבר מהרגע הראשון.

הביקורת העיקרית שלי על הסדרה היא שהפרקים ארוכים מאוד – 80 דקות זה יותר מדי בשביל טווח הריכוז והקשב שלי... לדעתי היה עדיף שבמקום לשדר פרק אחד בשבוע, היו משדרים שני פרקים בני 40 דקות כ"א. באופן מעשי – זה מה שעשיתי, כשהעדפתי לצפות בפרק בחלקים. ראיתי שחלק מהצופים טענו שהסוף הוא אנטי קליימקסי בעליל, אבל אני דווקא אהבתי אותו וחשבתי שהוא מספק ומתאים לרוח הכללית של הסדרה, שכאמור הייתה שלווה למדי.

טיזר:

פתיח הסדרה:

הנה כמה דוגמיות מוזיקליות שאהבתי מתוך הסדרה:

Nocturne – השיר היפהפה הזה הופיע גם בפסקול הסדרה Bichunmoo

דואט לארבע ידיים:

דואט לגיטרה אחת:

Don't Make Me Cry- Cover

אהבת את הפוסט? סמן לייק:

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל:

השרשור האסייתי F_Japan

מאת: danarod

הסדרה Alone in Love שודרה ברשת SBS בין החודשים אפריל-מאי 2006, ויש לה 16 פרקים. הסדרה זכתה לרייטינג ממוצע של 13.5% ולמספר פרסים, כמו: פרס הדרמה הטובה ביותר, השחקנית הטובה ביותר, פרס על המוזיקה ופרסים לשחקנים החדשים וכו'. העלילה היא עיבוד לרומן היפני Love Generation.

העלילה:
יון און-הו ולי דונג-ג'ין התגרשו לפני שנתיים אחרי משבר בנישואיהם, אבל הם עדיין ממשיכים לשמור על קשר ולהיפגש לעתים קרובות. הסדרה נפתחת כשהם נפגשים לארוחה זוגית ביום נישואיהם, כדי לנצל את כרטיס ההנחה שהם מקבלים מדי שנה מהמלון שבו נישאו... במפגשים התכופים, הם מתעדכנים האחד בחייו של השני, עוקצים זה את זה ואפילו מנסים להכיר זה לזה בני זוג פוטנציאליים. למרות הפרידה, ברור לעין שיש להם רגשות האחד כלפי השנייה, ויש גם דברים לא פתורים שלא נאמרו ביניהם. החברים הקרובים עדיין מאמינים שיש להם סיכוי לחזור. האמנם?

דמויות/ שחקנים:

יו און-הו (סון יה-ג'ין, "טעם אישי", Shark, "רגע בלתי נשכח")

לי דונג-ג'ין (גאם וו-סונג, "המלך והליצן", King Geunchogo)

יו ג'י-הו – אחותה של און-הו (לי הא-נה, Triple, "נשות השמש")

גונג ג'ון-פיו – חברו הטוב של דונג-ג'ין (גונג היונג-ג'ין, Dal Ja's Spring, Fugitive: Plan B)

התרשמות אישית:

הסדרה הזו זורמת לאטה, רוב הזמן על מי מנוחות, ומציגה רגעים קטנים ויומיומיים, פיסות חיים שמשלימות את הפאזל מהעבר (באמצעות פלאשבקים מההיכרות וחיי הנישואים של הזוג), ובונות את ההווה והעתיד של הדמויות. לא תמצאו כאן מלודרמה סוערת, סיפורי סינדרלה, חמות מרושעת או קליף האנגרים מותחים, אלא דרמה אנושית, צנועה וריאליסטית.

הסדרה הזו מציגה את הדרך שעוברים בני הזוג הפרודים - על תחושת הכישלון, ההתמודדות עם הבדידות, החזרה לשוק הדייטים (שיש בה גם הרבה רגעים משעשעים), הניסיונות לבנות זוגיות חדשה (מה שמזמן לא מעט שחקני משנה שמתארחים בסדרה) ועוד.

אני מודה שבתחילה היה לי קצת קשה עם הקצב האטי יחסית בשילוב עם דיבורים לא מעטים (מה שלא איפשר לי להמריץ יותר מדי). אבל ככל שהסדרה התקדמה, חיבבתי יותר ויותר את הדמויות הראשיות, הייתי סקרנית לדעת מה יעלה בגורלן, ובעיקר רציתי שיהיה להן טוב – בין אם ביחד (כך קיוויתי) ובין אם בנפרד.

מילה טובה מגיעה לשחקנים הראשיים הנהדרים. סון יה-ג'ין הפכה לאחת השחקניות החביבות עליי, וגם כאן היא הייתה מצוינת, טבעית ומשכנעת. גם גאם וו-סונג היה מעולה, עם כל הניואנסים הקטנים שגרמו לדמות שלו להיראות כ"כ אמינה ועגולה. שחקני המשנה עשו עבודה טובה גם הם, והשלימו את האנסמבל המוצלח בסדרה הזו.

קליפ מהסדרה שמשקף את האווירה:

iDana לשעבר Butterfly_S6

בתגובה ל:

השרשור האסייתי F_Japan

מאת: danarod

הסדרה Friend, Our Legend שודרה ברשת MBC בקוריאה בין החודשים יוני-אוגוסט 2009, ויש לה 20 פרקים. מדובר בעיבוד לסרט Friend מ-2001, שנחשב בזמנו לסרט הקוריאני המצליח ביותר (עד שסרטים אחרים שברו את השיא כמובן). במאי הסרט, Kwak Kyung Taek, ביים גם את הסדרה, שלא זכתה להצלחה המקווה, ורשמה רייטינג ממוצע של 7.7%. אגב, בקרוב מתוכנן סרט המשך, שייקרא באופן מפתיע Friend 2, ויככבו בו יו או-סונג (Faith) ששיחק בסרט המקורי, ג'ו ג'ין-מו (Gabi) והשחקן הצעיר קים וו-בין (School 2013).

דמויות/ שחקנים:

האן דונג-סו (היון בין, "סאם סון המתוקה", "גן סודי")

לי ג'ון-סוק (קים מין-ג'ון, דאמו, Romance Town)

ג'ונג סאנג-טק (סו דו-יונג, Invincible Lee Pyung Kang)

קים ג'ונג-הו (לי שי-און, "1997 עבור", Shark)

צ'וי ג'ין-סוק (מין ג'י-היי, "טעם אישי")

פארק סונג-אה (בה גו-רין, "49 ימים")

מין און-ג'י ( ג'ונג יו-מי, "הנסיך בעליית הגג")

העלילה (כולל ספויילרים):
זהו סיפורם של ארבעה חברי ילדות, החל משנות השבעים בערך ועד שנות התשעים: ג'ון-סוק הכריזמטי, בנו של בוס במַאפְיָה; דונג-סו השתקן, בנו היחיד של קברן; סאנג-טק הרציני, תלמיד משקיען וחרוץ; ג'ונג הו, הליצן שבחבורה שאף פעם לא סותם את הפה. במהלך מופע בית ספרי, החברים מכירים את חברות להקת Rainbow: ג'ין סוק החזקה והעצמאית, שבה (כמעט) כולם מתאהבים, סונג-אה החברותית ואון-ג'י המפונקת.
השנים חולפות, וכל אחד מהחברים הולך בדרך משלו בחיים, כשדרכיהם מצטלבות לעתים. ג'ון סוק יורש את מקומו של אביו כמנהיג בארגון הפשע, ואילו דונג-סו מגיע לעמדה בכירה בארגון הפשע המתחרה. סאנג-טק, שהפך בינתיים לעיתונאי חוקר וג'ונג-הו, שפתח עסק עצמאי, רואים איך חבריהם הטובים עומדים משני צדי המתרס, ומנסים למנוע את ההתנגשות הבלתי נמנעת...

התרשמות אישית:

עוד לפני הצפייה, קראתי ביקורות תמוהות על הסדרה בנוסח "זו הפעם הראשונה שפרשתי מסדרה כי היא טובה מדי", "אהבתי מאוד את הסדרה, אבל לא הייתי ממליץ עליה לאף אחד מחבריי", ולחילופין "לא אהבתי את הסדרה, אבל אני ממליץ עליה". כאילו, מה הקטע?

בנוסף לכך, גונבה לאוזניי השמועה שההתחלה של הסדרה הזו מבלבלת את הצופה ומתבהרת רק בהמשך. אבל לטעמי, היא לא רק מבלבלת, היא ממש מתסכלת! הקפיצות המרובות בין הזמנים השאירו אותי תוהה, וגרמו לי להרגיש ממש סתומה ולא מבינה מה מתרחש על המסך. אם זה היה קורה רק בפרק הראשון, ניחא, אבל זה נמשך לפחות עד הפרק הרביעי. בכל פעם שחשבתי שאני מבינה איכשהו את רצף האירועים, נחת עליי קטע מהעתיד ששוב שמט את הקרקע מתחת רגליי, וגרם לי להרגיש שנפלתי בטעות על הפרק הלא נכון. אני מבינה שזו הבחירה האמנותית של הבמאי בפרקים הראשונים, אבל הבחירה הזו גרמה לי להרהורי פרישה מוקדמים מהסדרה, וחשבתי אפילו לצפות קודם בסרט כדי להבין. אבל בסופו של דבר השלמתי את הצפייה בסדרה, והגעתי לסרט אחר כך (בדיעבד אני לא בטוחה שזה סדר הצפייה האידיאלי, אבל על כך בהמשך).

אז מה המטרה של הבמאי כשהוא מראה לנו כבר מההתחלה מה יקרה בהמשך, ובעיקר איך הסיפור הזה ייגמר? כפי שכתבו בבלוגים השונים, הרעיון הוא לא לגרום לצופים לתהות מה יקרה, כי את זה הם יודעים כבר מהדקות הראשונות. הרעיון הוא לגרום להם להתמקד בשאלה איך זה קרה ולמה. אני מתארת לעצמי שצופים קוריאניים רבים כבר הכירו את עלילת הסרט המצליח, והסדרה אפשרה להתעמק עוד יותר במערכות היחסים ולהרחיב את היריעה. אני לא בטוחה שההרחבה הזו שירתה תמיד את העלילה.

נקודות החוזק של הסדרה טמונות לדעתי בבימוי ובצילום המרשימים, שמזכירים חוויה קולנועית, ויחד עם זאת משמרים את תחושת החספוס והאותנטיות. הצבעים השולטים היו צבעי אפור, שחור ולבן, והם הלמו מאוד את העלילה. הסדרה הזו בהחלט מצליחה לשחזר את העבר ולהביא איתה את רוח התקופה. יש בסדרה הזו רגעי ברומנס חזקים ורגעים קטנים של החיים לאורך הילדות והנעורים, עם המשפחה, החברים והסביבה הקרובה. החיבור הרגשי שלי לסדרה לא היה עמוק ורציף, אבל בכל זאת היו רגעים מרגשים וסצנות שבהן הייתי ממוקדת ומרוכזת במסך.

נקודות החולשה של הסדרה היו לדעתי הזגזוג בין הזמנים וחוסר הקוהרנטיות, במיוחד בפרקים הראשונים, ואני בטוחה שזה גם פגע ברייטינג. לטעמי גם הקדישו יותר מדי זמן לעלילות שפחות עניינו אותי – כמו דגש מוגזם על ענייני המאפיה והפוליטיקה, שגרמו לי לפהק ולהמריץ ככל יכולתי. למרות רוחב היריעה ומספר הפרקים הלא מועט, עדיין נותרתי עם סימני שאלה לגבי הדמויות, במיוחד לגבי הדמות המסוגרת של דונג-סו, ובמקרים לא מעטים לא הצלחתי להבין את התנהגותן והתפניות החדות והתמוהות שביצעו.

לגבי השחקנים, יש הטוענים שזה התפקיד הטוב והמרשים ביותר בקריירה של ביני, אבל אני לא הצלחתי כ"כ להתחבר לדמות ולמשחק שלו. משהו היה חסר לי, ואני לא יודעת עד כמה זה קשור לכתיבת הדמות או לטכניקת המשחק שלו. בכל אופן, אין ספק שהוא נראה שונה בסרט מבחינה פיזית ולא כ"כ דומה לעצמו. אני חושבת שזו הסדרה הראשונה שבה הצליחו לגרום לו להיראות פחות אטרקטיבי...

לשם השוואה, העדפתי את ג'אנג דונג-גון ("כבודו של ג'נטלמן") שגילם את הדמות המקבילה בסרט, למרות שגם שם נשארתי עם סימני שאלה. אבל בגדול, שחקני הסדרה עשו עבודה טובה ומשכנעת, והתרשמתי במיוחד מקים מין-ג'ונג. היה מעניין לראות גם את לי שי-און בתפקידו הראשון, וגם כאן הוא נאמן לטייפ-קאסט המוכר והחביב כליצן שבחבורה. לעומת זאת, לא כ"כ שמחתי לראות את לי ג'ה-יונג, ששוב גילם גנגסטר מעצבן כמו ב-Piano (וגם קפץ לתפקיד אורח ב-Master's sun. אני רואה את השחקן הזה יותר מדי בזמן האחרון).

כמה שעות אחרי שסיימתי את הסדרה, צפיתי בסרט, וכאמור, זה כנראה לא סדר הצפייה המומלץ. מאחר שהכרתי את העלילה היטב, אי אפשר להגיד שהייתי מרותקת למסך, והיו סצנות זהות לחלוטין בסרט ובסדרה. יחד עם זאת, אני חושבת שהסרט הרבה יותר קוהרנטי, ממוקד ומובן. אין בו קפיצות מבלבלות, והעלילה נעה לפי רצף הזמן. מצד שני, היו עלילות שפותחו בצורה מעניינת ומספקת יותר בסדרה, בעיקר אלו הקשורות במערכות היחסים הרומנטיות ואחרות (אבל היו גם קווי עלילה שהייתי שמחה לקצץ בסדרה). מבחינתי, הדבר האידיאלי היה ליצור סדרה באורך ביניים שתשלב בין נקודות החוזק של הסדרה והסרט.

כרזת הסרט

פתיח הסדרה:

טיזרים:

הסרט Friend זמין לצפייה ביוטיוב (תרגום באנגלית):

iDana לשעבר Butterfly_S6

בתגובה ל: איזו סקירה מושקעת ורצינית מאת: zilpa

וגם הצבעים שלה קודרים למדי. אולי זה סוג של מוטיב. אפשר לראות את זה גם בתחילת הקליפ המספיילר הזה:

תראי, מאז שינוי המדיניות שלי נטשתי רק 4 סדרות, כך שאני בכ"ז משתדלת לתת צ'אנס. אבל אין ספק שבדרמה הזו היו לי הצעות ייעול לתסריטאים 492

סגנון המשחק של ביני בדרמה היה מאופק מאוד, כך שזה הקשה עליי להתחבר לדמותו, שגם כך היא לא דמות סימפטית במיוחד. לג'אנג דונג גון יש סגנון משחק יותר אקספרסיבי לטעמי, במיוחד בעיניים. בכל אופן, אחרי שקראתי קצת על הסדרה, אני חושבת שאני מבינה קצת יותר את הדמות - ספויילר כללי לפנייך (אבל בכל מקרה אני לא חושבת שהסדרה תהיה לטעמך):

464

הסדרה מראה תהליך די מדכדך, שבו הדמות הולכת ומאבדת תקווה, ובעקבות כך הולכת ומידרדרת מבחינה מוסרית ורגשית :(

ועוד משהו קטן שרציתי להוסיף לגבי הדמות הנשית הראשית. במהלך הסדרה שלושה מהחברים היו מאוהבים בה בצורה כזו או אחרת, וזה הזכיר לי שיר ישן של דני רובס שנקרא "שלושה" (וגם בו יש גשם...):

שלושה נגעו בך, אנשים שידעו ואהבו אותך.
שלושה פגעו בך, את חלקם כבר שכחת וחלק לא נסלח.
אחד כתב לך שירים, אחר נכנע לך,
אחד קינא ליופיך, אחר הראה לך נס
שלושה רצו בך, את נתת להם להיכנס.

קולות של בית, רעשים של רחוב, את מקשיבה עכשיו.
אחד בתכלת בעינייך צולל, אחר משפיל עיניו.
שלושתם נגעו בך בפנים בתוך חייך
בלחישות שליבו בלחייך אש,
תחילה הרעם, בסופם הגשם מלחש.
בסופם הגשם מלחש.

iDana לשעבר Butterfly_S6

בתגובה ל:

השרשור האסייתי F_Japan

מאת: danarod

הדרמה המוזיקלית Monstar שודרה בערוצי הכבלים (tvN, Mnet, KM, OnStyle) בין החודשים מאי-אוגוסט 2013, ויש לה 12 פרקים בני שעה ו-20 דקות בממוצע (מדי שבוע שודר פרק אחד). קראתי באחד הבלוגים ששם הסדרה אמור להיות "הכוכב שלי" בצרפתית (אבל אני הייתי בטוחה שזה מעין משחק מילים שמשלב את המילים Star ו-Monster...).

דמויות/שחקנים מרכזיים:

מין סה-יי (האן יון-סו – זה היה תפקידה הראשון בעולם הדרמות, וכיום היא משחקת ב-Potato Star)

יון סול-צ'אן (יון ג'ון-היונג מלהקת Beast, שיחק בסדרה Salamander Guru)

ג'ונג סון-וו (קאנג הא-נול, You're my pet, בקרוב ישתתף ב-The Heirs).

העלילה:
יון סול-צ'אן הוא סולן להקת הבנים הפיקטיבית המצליחה Men in Black. לאחר תקרית לא נעימה עם מעריצה טורדנית, מנהליו מחליטים שהדרך הטובה ביותר לשקם את תדמיתו היא לשלוח אותו לספסל הלימודים לתקופת צינון. בבית הספר הוא נאלץ לחלוק שולחן עם התלמידה היחידה שלא שמעה עליו – מין סה-יי, שחזרה לקוריאה אחרי כמה שנים בניו-זילנד, שם חיה במקום מבודד ובעיקר דיברה עם הכבשים. נשיא הכיתה, התלמיד המצטיין ג'ונג סון-וו, חולק עבר משותף עם סול-צ'אן וסה-יי, וגם את האהבה למוזיקה. במהלך הסדרה הם וחבריהם יתבגרו ויתגברו בעזרת כוחה של המוזיקה, וילמדו משהו על אהבה, חברות, סליחה, תחרותיות, שיתוף פעולה והגשמת חלומות.

התרשמות אישית:
נהניתי מאוד מהסדרה החמודה והמרעננת הזו, שכוחה הגדול הוא ברגעים הקטנים והאנושיים, ובביצועים המוזיקליים המוצלחים שהוסיפו הרבה קסם. יש בה רגעים משעשעים לצד רגעים דרמטיים ואפילו מותחים, ובכל זאת הטון הכללי שלה הוא רגוע למדי, ואני מצאתי את עצמי נהנית מהרגיעה ומהזרימה העדינה הזו של העלילה.

חיבבתי מאוד את הדמויות הראשיות (ובכלל) שהתפתחו בצורה מעניינת במהלך הסדרה, תוך כדי שהצופים מכירים אותן יותר לעומק ולומדים על העבר שלהן, וכמובן נחשפים להתמודדות שלהן בהווה עם סיטואציות שונות ומשונות. לשחקנים המרכזיים אין קילומטרז' ארוך מדי במשחק, וגם אם לעתים הם היו קצת בוסריים, בסה"כ הם היו טבעיים ואמינים מאוד, שרו וניגנו בהרמוניה והכימיה ביניהם הייתה טובה ומשכנעת. ראויה לציון במיוחד השחקנית הראשית, שזה הניסיון המשמעותי הראשון שלה בשירה ובמשחק, ועשתה עבודה טובה מאוד לטעמי. היא מצאה חן בעיניי כבר מהרגע הראשון.

הביקורת העיקרית שלי על הסדרה היא שהפרקים ארוכים מאוד – 80 דקות זה יותר מדי בשביל טווח הריכוז והקשב שלי... לדעתי היה עדיף שבמקום לשדר פרק אחד בשבוע, היו משדרים שני פרקים בני 40 דקות כ"א. באופן מעשי – זה מה שעשיתי, כשהעדפתי לצפות בפרק בחלקים. ראיתי שחלק מהצופים טענו שהסוף הוא אנטי קליימקסי בעליל, אבל אני דווקא אהבתי אותו וחשבתי שהוא מספק ומתאים לרוח הכללית של הסדרה, שכאמור הייתה שלווה למדי.

טיזר:

פתיח הסדרה:

הנה כמה דוגמיות מוזיקליות שאהבתי מתוך הסדרה:

Nocturne – השיר היפהפה הזה הופיע גם בפסקול הסדרה Bichunmoo

דואט לארבע ידיים:

דואט לגיטרה אחת:

Don't Make Me Cry- Cover

iDana לשעבר Butterfly_S6