צבעים של גאווה... או אולי של אכזבה?

צבעים של גאווה... או אולי של אכזבה?
פורסם לפני 1401 ימים מאת משאלת לב סה"כ תגובות: 13 תגובה אחרונה לפני: 1395 ימים

משתפת אתכן בשיר שכתבתי לאמא שלי כשהייתי בת 17, אי שם בתקופה הדתלשי"ת שלי... לתדהמתי גם העזתי לתת לה אותו...
היום כשאני כבר בת 30 וקצת, אין לי מושג איפה כל האומץ הזה שהיה לי אז, ילדת הפרחים הנועזת שהייתי מסתתרת היטב תחת שכבות המטפחת הצבעונית שלי, תחת האמהות המופלאה והעובדה שאני רעיה לאיש דתי היום.
בכל מקרה, הנה המילים, לא שיניתי כלום, זה שיר שהוא עדות מדוייקת לנערה האופטימית שהייתי אז.
מקדישה אותו לכולכן, באהבה גדולה אחיותיי!

צבעים של גאווה
או אולי של אכזבה?
העניין משתנה לטובה
לדעת קהל הסביבה
הרי כולם היום בעד אהבה
חדלי נא לבכות אמא
אל תהיי עצובה...

אישה אוהבת אישה אוהבת אישה
עוטפת משפחתה בועת בושה
"בלי כוונה, זו בחירת הגורל..."
פולטת מתנצלת שוב בבית מתוסכל
ויוצאת מעורפלת, לעולם של ריגושים
אליו מושכות נושכות חושפות, כובלות אותי נשים
ורוצה לעשות את אמא מאושרת, לקיים בקשתה
לשמוח, לרקוד, להסיר הינומה ביום כלולות בתה
אך נבחרתי, נתקעתי. אין לי דרך להגשים לה משאלתה
ועד מתי אמשיך להסות, להתכסות בעלטה
מסלול עיניי המחייכות פורץ ללא שליטה
מטייל על גוף אישה יפה, שרועה על המיטה
מהופנט מתנועותייה מלטף לעומק גומתה.

לו יכולתי אמא, אלייך לדהור
עם אביר ציצית כיפה וסוס לבן צחור
אך אישה על הסוס תרכב בין זרועותיי
כבשה היא את ליבי, כבשו שפתייה את שפתיי
גילית אותי. לחשת לשמור זאת בסוד
לא אמרת עד מתי.
וגדלתי אמא. שואלת עצמי כמה שנים יכול סוד -
להתעופף כפרפר עצבני
מחפש, מסתתר, ושואף כמו כולם להיות צבעוני.
ואת אוחזת בכנפיי, מסרבת לשחרר,
לא רוצה שאעוף כה שונה
ובליבך מקווה שזה עוד רגע עובר,
את עדיין לא ממש מבינה.
ואת לא עונה לי אמא,
עד מתי אמשיך לשתוק בראש שמוט
הרי לעולם לא אשתנה
כך נולדתי, כך אחיה ואמות.
יום יבוא כל בית הכנסת ידע וירחם
ירכינו ראש, ילחשו להוריי "משתתפים בצערכם...
באמת חבל מאוד ילדה טובה הייתה בתכם"

ולמרות כל אלה, עוד אמצא אהובה
נחייה ביחד שתינו
נגדל ירוק פרחים, פירות הדר בגינתנו
ילדים מאושרים יפרחו אז בביתנו
והורינו יחייכו, יאמרו "גאים אנו בנכדינו".
ואת אהובתי, תנשקי שפתיי כל לילה
תצמדי אליי קרובה
בסוף נצחק, נשיר, נרקוד ביחד
נזדקן באהבה.

אהבת את הפוסט? סמן לייק:

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל: צבעים של גאווה... או אולי של אכזבה? מאת: משאלת לב
בוקר טוב.

התגובה שלי לא קשורה ישירות לפוסט הזה.
חיפשתי איפה לכתוב ומצאתי הזדמנות.
חס וחלילה שאין לי כוונה ישירות אלייך.

כל המושג הזה לכנות נטיה או העדפה מינית -גאווה- הוא מאוד מוזר וצורם.

באמת שזה לא משנה מה כל אחת עושה בלילה בחדר שינה שלה.
משחקת לעצמה עם עם בעלה או בוגדת עם ידידה.

יש בכינוי -גאווה- משחק מילים של הפוך על הפוך, ואלו שלא השתכנעו כמה קשה לסחוב אהבה לאשה כשאת נשואה וצריכה להסתיר את עצמך, המילה הזו גורמת להם להגיב באגרסביות הפוכה. ובסופו של דבר זה חוזר אלינו כבומרנג.

כמו שאף אחת לא תשוויץ כמה פעמים היא עושה יחסי אישות ובאיזו תנוחה וכמה זמן, כי באמת זה לא משנה, אז מה זה משנה למי אנחנו מתחברות.

כמו שמי שרואה 6/6 אין לו במה להתגאות כי זה מתנה שהוא קיבל מהקדוש ברוך הוא, וכמו חלילה מי שהוא נכה איננו מיחצן את עצמו כמה הוא מושלם, ככה אין צורך להוציא את הנטיות שלנו החוצה ברחובות..
המתירנות הזו והפיכת חדר השינה וקיום יחסים מין שהם דברים צנועים אצל כל בני האדם לחלון ראווה. הוא לא גאווה אלא בוז וטיפשות.

אם יש כאלו שרוצות להלחם על זכויות מטעם המדינה והרשויות, זהו נושא אחר, שמאבק צבעוני לא יתרום כלום ללגיטימציה והבנת הנושא הכאוב, למעט כמה כאלו שבאו לשתות ולרקוד ולצפות בהופעות חינם, על חשבון תושבי תל תאביב וירושלים שסוגרים להם את העיר ביום שישי.

אוהבת אתכן.
וסליחה אן חס ושלום מישהי נפגעה, אני חוזרת שוב שאין לי בכלל כוונה במילים אלו למישהי ספציפית. רק תפסתי טרמפ על הכותרת.

בתגובה ל: גאווה? מאת: חרדוסית
לא אני בחרתי את המונח, אבל בהתחשב בכך שהוא קיים - יש בו גם הרבה אמת.
ומפנה אותך פה לדברים שכתבה אביגיל שפרבר לפני שנים רבות.
המצעדים והמונח גאווה נוצרו בימים שבהם הבושה וההשתקה לא אפשרו לאנשים לחיות את חייהם.
כשאני הייתי נערה בשנות ה90 לא היו לסביות. לא חילוניות - ובטח לא דתיות.
כלומר כמובן שהיו - אבל אני לא ידעתי עליהן.
במצב כזה האפשרות שלי לחלום ולעצב את חיי היתה מוגבלת
ואחרי כמה שנים שסוף סוף הבנתי מה קורה איתי - הבדידות היתה קשה.

היום ב"ה המצב אחר, אבל עדיין יש צורך לתת כוחות לאנשים להורים את הראש, לא להתבייש במה שהם ולהאמין שיכולים להיות להם חיים טובים.

לא אכנס לדעתי על המצעדים - אני אמביוולנטית האם הם תורמים. אבל אני מתקשה להסתייג מהמונח גאווה. אני חושבת שכל אדם צריך להיות גאה בעצמו ושמח בחייו (ואם הוא לא -אז כדאי לחשוב שוב על הבחירותיו...).
יש בניו יורק כל שנה מצעד של הצדעה לישראל -שנועד לעודד בין השאר גאווה יהודית - בקרב מי שחיים בקרב הגוים זה חשוב. כל הברואים הם יפים, אך הסיסמא black is beautiful נועדה לחזק ציבור מופלה ומדוכא.
אם היו משפילים את בעלי ראיה 6/6 אז היו צריכים לעודד גאווה גם עבורם.
והלוואי שלא יהיה צורך יותר בגאווה כי נטיה מינית לא תהיה עניין משמעותי יותר מחבישת משקפיים.

ואל תכניסי פה לדיון חיי אישות. כמו שזוג שמזמין לחתונה שלו אינו מפרסם את כוונתו לקיים יחסי אישות אלא להקים בית נאמן בישראל כך גם פה. מיניות היא חלק מהחיים וברכה שהקב"ה נתן לנו, אבל אכן שייכת לתחום הפרט.
זוגיות והמשפחה שייכים לתחום הציבורי, וכן - אני גאה מאד במשפחה המהממת שלי :-)