ביקשתי להניח פרחים,
במקום שפעם היו חרבות.
חשבתי שאבסורד לבקש,
חלופה ל׳אובדן׳ כאות נחמה.

ביקשת פרחים לבנים,
המוכר השיב שאזל.
והציע שושנים, אדומות.
חשבתי שאבסורד ש -
שדם ותשוקה, באותו הצבע.

המוכר הציע לחתום במילים,
ביקשתי שיחתום את שמי.
׳זה מספיק׳ השבתי.
חשבתי לעצמי, שאבסורד לכמת -
אהבה של שנים, בהבהרות בודדות.

עינייו חייכו בשתיקה, חשפו
קמטים קמורים, באים בשנים.
צליל מטבעותי, נקש בדלפק העץ
כמבקש להקיץ נרדמים.
שם הנמען, שאל ברכות.

אין לה שם, השבתי.
תכתוב, ׳לאישה שפעם אהבתי׳.
תניח זאת שמה, ליד הדלת.
קומה אחרונה - מעל לשוארמה
של איצקו הגרוזיני השמן.
הוא הנהן ושתק.

חשבתי לעצמי, שדירה ריקה
מלאה זכרונות, היא בית כנסת -
בלי היכל. ללא אלוהים.

וזכרתי שאהבת פרחים.
ואהבת גם אותי.

בתגובה ל: לאישה, שפעם אהבתי. / לב דבש מאת: לב דבש
הצלחת להעביר לי את התחושה

בתגובה ל: מרגש! מאת: מיואשת מהחיים
שמחה שזה ריגש,
והצליח להעביר תחושה. :)
יום מעולה.

בתגובה ל: לאישה, שפעם אהבתי. / לב דבש מאת: לב דבש
כתוב בכישרון ומרגש.