חדשה כאן

חדשה כאן
פורסם לפני 3916 ימים מאת נעמומה סה"כ תגובות: 13 תגובה אחרונה לפני: 3915 ימים

נעים מאוד.
נשואה (לגבר) עם ילדים.
מאושרת בחיי.
אוהבת את משפחתי, את האיש ואת הקטנטנים,
בת 30.
מתגעגעת לרגש הסוער
מקשר שהתחיל בשירות הלאומי ונמשך 3 שנים עם חברה.
יודעת שבקשר שלי עם אישי חסר הלהט החורך שהיה לי אז.
(גם כואב, מלא בפרידות אינסופיות, אך גם באיחודים שהרעידו את כל הווייתי)
לא מחפשת לבגוד, לא מעוניינת בהיכרויות אישיות,
רק לברר איתכן ולעצמי אותי.

אהבת את הפוסט? סמן לייק:

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל: חדשה כאן מאת: נעמומה
ופתאום אמרתי לעצמי, למה, למה להמשיך ולהשמר,
וגם פה לכתוב בלאקוניות,
בפרטים קצרים ובלתי מסגירים,
והרי כבר יצאתי מכמה ארונות ווירטואליים
(כמובן לא מזה הגדול, הממשי שמכיל אותי עם המשפחה שלי)
אז אולי, לצורך ההיכרות

אוסיף רק את שכתבתי ב"בת- קול" כתגובה לבלוג המדהים והרגיש של טליה וגם לזה של יעלה
בקישור: http://www.bat-kol.org/?p=1189
וגם ב: http://www.bat-kol.org/?p=1207

אם כמוני גם לך אין חשק לזפזפ, אז מה שכתבתי שם הוא:
מאז ילדותי, תמיד מצאתי לי חברה בכיתה שאותה הערצתי. שרציתי להידמות לה.
הכיתות השתנו, הבנות התחלפו, ואני תמיד מצאתי לי בכל כיתה את האחת.
לא היה לזה שם. בנים לא עניינו אותי. בנות כן.
גם כשהגעתי לשירות הלאומי מצאתי אותה. האחת.
זו הפכה להיות אהבה, מצידי לפחות, והקשר הלך והתהדק. גם מבחינה פיסית. כל מפגש היה
בעצם פרידה, כי ידעתי שלאחר מכן היא תתחרט, ולי יכאב שגרמתי לה לעצב הזה, ואז שוב ניפרד.
ובכל פעם שהיינו יחד, איכשהו, נשכחו הפרידות הכואבות והעזנו קצת יותר. וכיוון שכך- הפרידה
היתה כואבת יותר, מעציבה יותר, הרי זו היתה, שוב, הפעם האחרונה.
מאז עבר זמן רב. היינו יחד 3 שנים, אם אפשר לקרוא ל3 שנים של אוסף "פעמים אחרונות" זמן
רציף. אחרי שהיא התארסה, הבנתי שאני משלה את עצמי. שאין לנו עתיד, ושכל "מפגש- פרידה"
שכזה רק מחמיר את מצבי.
פגשתי אותו ונישאנו. הוא היה מצחיק וחכם, והכי חשוב- רגיש למצבי, אוהב ומבין. סיפרתי לו
הכל, והוא קיבל אותי.
האביר שהציל אותי מעצמי.
שותף לדרך וחבר.
הקמנו משפחה, ואני אוהבת אותו בכל לב.
היום אני מרגישה שאני יכולה להבדיל.
נמשכתי אליה מינית. אני לא יודעת אם אהבתי אותה. היא לא היתה ראויה לאהבתי. היא שברה
את ליבי פעם אחר פעם. גם באופי- איננו מתאימות. אנחנו חברות היום, ואני יודעת שאני
מתגעגעת, לא אליה, אלא לאיך שהרגשתי אז, כשהיא היתה בזרועותי.
אני יודעת גם שאהבה ומשיכה מינית- הם אינם אותו הדבר.
אני אוהבת בלב מלא את ילדיי. אתן את חיי למענם. זוהי האהבה החזקה ביותר- ואין בה שמץ של
משיכה מינית.
אני גם יודעת שישנה משיכה ללא אהבה. כזו היתה לי איתה. היא אהבה את עצמה דרכי ודרך
מעשי. אני לא כועסת עליה, שתינו היינו אבודות בתקופה ההיא. לכן אנו יכולות להיות חברות
היום. היא היחידה איתה אוכל לדבר על עברי. היא היתה שם. היא תבין.
את בעלי אני אוהבת. יודעת שגם, באופן כלשהו, אני נמשכת אליו. רוצה את מגעו, רוצה את
אהבתו.
בתקופות בהן אנו אסורים מתעוררים היצרים הישנים.
אני לא מסתכלת על נשים אחרות.
באמת שאין מישהי שמושכת את תשומת ליבי. אך הרגש, הגעגוע למשהו נעלם, לתחושות ישנות,
מתעורר.
במצב כזה אני עכשיו.
קראתי את מה שכתבת והתרגשתי. אני מזדהה עמוקות, גם בלי לחפש בעצמי באמת. הלוואי
ותמצאי. הלוואי והיא תהיה ראויה לאהבתך. הלוואי ובבסיס הקשר ביניכן תהיה אהבה ולא רק
משיכה. הלוואי ותמצאי.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: מה, ושגם פה אסתתר?! מאת: נעמומה
כתבת יפה כל כך.

הדברים שכתבת נשמעים לי מוכרים מאוד. החל מהתעניינות בבנות ולא בבנים. התאהבות סדרתית (אצלי זה לא היה דווקא חברות בכיתה, אבל עדיין קיים). אני מעריכה אותך מאוד על כך שאת הבית עם אישך בנית על כנות ואמון. שמחה בשבילך שהוא אוהב ומכיל אותך כמו שאת. מהתיאור שלך נשמע שאיפשהו אצלך קיימת משיכה לנשים, ואולי אף יותר מזה. אני אומרת את הדברים בערבון מוגבל, אין לי שום ידע ונסיון בטיפול, פשוט מצאתי שיקוף של הרבה דברים מוכרים בדברים שכתבת.

השאלה שלי היא מה את רוצה לעשות עם המידע הזה? יש לך משפחה, ילדים, בעל אוהב. החיים שלך מלאים בדברים טובים. האם את שוב ושוב חוזרת לנקודה הזאת בגלל שמשהו חסר לך או כי היא פשוט לא נסגרה כמו שצריך לפני עשר שנים? או שאולי משהו ביומיום השוחק והמונוטוני שולח אותך לתקופה שהיתה שיא רגשי, בלי שום קשר למגדר של מושא האהבה? אני יכולה להעיד על עצמי שבגיל 19 הרגשות הרעידו אותי בעוצמות אדירות. אני חושבת שהרגשות שלי היום, בשנות השלושים שלי, הרבה יותר נכונים, מודעים, עמוקים. אבל הכוח שלהם אז היה עצום. גם אני לפעמים קצת מתגעגעת לעוצמות האלה.

מה שאני מנסה לומר זה שיש לך המון מה להפסיד, ואולי מה שיעשה לך טוב זה טיפול קצר שבו תבררי את הנקודה הזאת, וסוף סוף תצליחי להניח אותה מאחור. להפוך אותה להיסטוריה.

אבל אם פנית לפה אולי את מחפשת כיוון שונה.אולי יעזור לך להגיע לבת-קול, לפגוש קצת לסביות, אולי כאלה שקרובות אליך בגיל ובמקום בחיים, ולגלות שמשפחה זה משפחה בכל מקום, והפנטזיה הרומנטית הופכת לחיי שגרה מבורכים. ושהרגשות שלך לגיטמיים לגמרי. לפעמים פשוט לדבר על זה בחופשיות משחרר.

ברוכה הבאה נסזר

בתגובה ל: שלום לך מאת: נוסעת סמויה
עם נישואי גיליתי אהבה שהיא אחרת. אהבה שבה גם לי, לרצונותי וצרכי יש מקום. אהבה שיש
לה זכות קיום ואין בה חובת התנצלות תמידית.
בקשתי וקבלתי אישור הלכתי למנוע הריון בחודשי נישואיי הראשונים, כיוון שלא רציתי להכניס
למשוואה המסובכת שלי- עם עצמי- עם אישי, עוד אנשים שזקוקים לכוח הזוגי של שנינו.
כך זכיתי ללמוד אותו. ואותי איתו. יכולתי לעשות זאת בסבלנות. מתוך רצן אמיתי לבנייה.

הנוחות הזו, הביטחון הזה שמה שיש לי הוא נכון וטוב, יש לו זכות קיום גורמים לכך שהקשר בנינו
רק מתחזק, כי אין ידיים שירפו אותו, לא מהחברה ולא מתוך הזוגיות עצמה.

הילדים שנולדו אח"כ רק חיזקו את התחושה הבטוחה היציבה והשלווה הזו.
טוב לנו יחד, ובאמת שהוא מתאים לי, וטוב לי לעשות לו טוב.

כפי שתיארת, הקשר של גיל 19 היה שיא רגשי רווי תהפוכות. היו לי שיאים של אושר ותהומות של
כאב. איני יודעת אם הייתי חווה את אותה עוצמת רגשות לו היינו בקשר כיום. אני משערת שלא.
אולי גם זה מה שיוצר אצלי געגוע. הצורך הזה להחזיק ולשמור את מה שהתפרק לי בין הידיים
גרם לי להיות אדם מאוד מכיל, נותן יותר משראוי, סולח על הבלתי נסלח. כנראה שכשעמלים
ומתאמצים- אז מה שנוצר בעמל נראה שווה יותר, יקר יותר, ואפילו כשמדובר בקשר מתפורר ויחס
שאינו הדדי כלל.
איני רוצה להפוך את התקופה ההיא להסטוריה. טוב לי לדעת לאילו עוצמות רגשיות אני מסוגלת
(או שמא הייתי מסוגלת?) להגיע.
הדבר היחיד הגורם לי לחוסר מנוחה, וגם זה רק לעיתים כשהבית ריק פתאום ובדידות זמנית
נוחתת עלי, היא השאלה האם העוצמות הרגשיות שהיו אז נובעות מטיב הקשר המעורער ההוא?
מהגיל שלי אז? מהעובדה שהיא היתה אישה?
אילו שאלות שטורדות אותי, אך איני רוצה לחפש להן תשובה בכלל. כי טוב לי עם מה שיש לי. אז
למה נכנסתי לכאן וסיפרתי? אולי, כפי שהגדרת היטב "לפעמים פשוט לדבר על זה בחופשיות
משחרר."

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: זו לא כוונתי מאת: דלת מסתובבת
תיארת מצב מעניין ומוזר, או שאולי לא הבנתי.
לא הבנתי למה התכוונת כשכתבת "וגם אם זה אומר ללכת עם כל הילדים והבעל לשבת אצל האישה
ולאכול את סעודות השבת אצל הוריה!!!" את נשואה? יש לך מאהבת? אתם אוכלים אצל הוריה? לא
ברור לי.
בכל אופן, לגבי ולגבי התפיסה שלי:
לא הסתרתי ולא אסתיר (בע"ה, שלא נבוא לידי נסיון) את מחשבותי מבעלי. אני נמשכת לנשים. זה
קיים בי אך איני מתכוונת לממש דבר. אני גם משתדלת שלא להביט ב"פוטנציאליות". רק אולי בכאלה
שהן מלכתחילה בלתי מושגות, כשחקניות קולנוע לדוגמא.
אני יודעת שניתן לגדל ילדים במשפחה שאינה ב"נורמה החברתית". לא תמיד מתוך "אשמה" כביכול
של מישהו. ישנן אלמנות או גרושות, ואכן עדיף, מבחינת שלמות ואושר המשפחתי, שלילד יהיו שתי
אמהות מאושרות מאם חד הורית ובודדה. אך ברמה המוסרית ובחינוך הילד, טוב, אולי כי חייתי עם
אשה, אני לא מעוניינת שהאופציה הזו תיתפס מלכתחילה בעיני ילדי כאפשרות לגיטימית. אולי רק
כמוצא אחרון. וודאי שלא אני אהיה זו שתייבא את הדגם המשפחתי לתודעת ילדי מתוך שאחיה
בצורה שכזו. אפילו בלי קשר להתייחסות החברתית. ולו רק מבחינה מוסרית.
זכיתי לבנות בית שמושתת על אמון ויושר והליכה בדרך ההלכה. אשמח שיהא זה הדגם שלאורו יגדלו
ילדי.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.