ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
סתם כי בא לי לשתף פורסם לפני
3831 ימים
מאת נעמומה
סה"כ תגובות: 29
תגובה אחרונה לפני: 3811 ימים
הסיפור של החתונה שלי הוא קצת מסובך... עד היום אני מודה לקב"ה שארגן לי את התסבוכת הזו כדי לאלץ אותי להתחתן, ולדאוג לי שזה יקרה עם האיש הכי מהמם בעולם. זה לא ברור מאליו... זה התחיל מזה שההורים שלה תפסו אותנו ואסרו עלינו להפגש. נאלצנו לעשות זאת בסתר, אך מבחינתה- זה די גמר אותה ואת הרצון שלה להשקיע. במילא תמיד אני הייתי זו שהשקיעה בקשר, אז כעת- יותר, ויחד עם רגשות אשם מוגברים. היא יצאה עם בחורים במרץ. כל פעם שהיה לה מישהו רציני- נתתי לה מרחב ותפסתי מרחק. כשהם נפרדו- אנחנו חזרנו. בסוף היא התארסה. לא הפסיקה להתלבט לגביו. כל שני וחמישי הוא התקשר אלי, בתור החברה הטובה שלה, שאשכנע אותה שלא לעזוב אותו. (לו רק ידע...) האמת- מאוד רציתי שהיא תתחתן. פתאום זו היתה סוג של הקלה. שוב לא היתה זו אני ש"הרסתי לה את החיים" (היא היתה מאוד אנוכית, תמיד נתנה לי להרגיש אשמה, מחטיאה, כאילו שלא צריך שתיים לטנגו...), נתתי לה להמשיך בחייה, זירזתי אותה להינשא. עם כל מערבולת הרגשות הזו, הבדידות שתקפה אותי, ההקלה, הפחד והעצב שהתערבבו לי בשמחה- פגשתי אותו. והוא היה מקסים ומבין... בזמן שהקשר ביני לבינו פרח (ולא, זו לא בדיוק היתה אהבה כמו שזו היתה הבנה מושכלת שהוא הטוב ביותר בשבילי. אלו לא היו ניצוצות ולהט, אלא השלמה (= שלמות, שלום בית עם הנפש של עצמי) באותו זמן- היא ביטלה את האירוסין. הם נפרדו סופית. עשיתי הכל כדי לקשור אותי אליו, כדי לא לחזור אליה... התחתנו, אך רגשי האשם שלי כלפיה לא נתנו לי להיות רק שלו. הייתי מקפידה להתקשר אליה כל ערב, שהרי לא ייתכן שאני אלך לישון עם מישהו כשהיא לבד... כמובן ששיתפתי אותו עד כמה שיכולתי... אבל- הייתי עוד נפגשת איתה. לאחר שנישאתי- שמרתי שישאר ביני לבינה מחסום הבגדים, אך בהחלט היה מגע. עד שהיא לא התחתנה בעצמה (פחות משנה לאחר שנישאתי אני) לא ידעתי מנוח. כאילו שהקשר לא נותק סופית. בחתונתה חשתי עצב עמום, אך גם הקלה גדולה. הייתי חפשייה ומשוחררת. משך כל השנה הראשונה- היה לי מאוד קשה עם נישואי. בעלי היה כ"כ מבין ואכפתי, אך אני בליבי ייחלתי לכך שיצא מחיי. אפילו עד כדי פנטזיות שיקרה לו דבר מה... רק אחרי נישואיה- למדתי לאהוב, להשיב אהבה, לתת לו את עצמי. אז מה חסר לי? אולי רגש פשוט של אהבה אימהית שיש בו נתינה חסרת גמול וללא תמורה- כפי שהיה לי איתה. מצד שני- כבר יש לי ילדים, אני כבר חווה את מערבולות הנפש הממלאות הללו. מה נשאר? רק התהייה אם היה בקשר יותר מזה, האם העובדה שכל חיי, עד היום, לא חשקתי בגברים וכעת- שרק הוא הגבר היחיד- האם זה מורה על משהו? לא חושבת שמסוכן לי כאן, במרחב הווירטואלי- כי ככה לא מכירים אנשים. רק ניקים. אין לי עניין להפגש פנים אל פנים. לא נמשכת לנשים, גם לא לגברים אחרים, רק, אולי, לפנטזיות. יודעת שכשהפנטזיה לובשת דמות וגוף- משהו בה מאבד את הקסם. לא מאמינה שמגיעים לי עוד קסמים ופלאות אחרי שזכיתי בגדול מכולם- והוא, כפי שכתבתי, שאביר סבלני וסלחן יבוא לגאול אותי מעצמי, ושנגדל ביחד את הניסים הקטנים שלנו שקוראים לנו אמא ואבא.
הסיפור של החתונה שלי הוא קצת מסובך... עד היום אני מודה לקב"ה שארגן לי את התסבוכת הזו כדי לאלץ אותי להתחתן, ולדאוג לי שזה יקרה עם האיש הכי מהמם בעולם. זה לא ברור מאליו... זה התחיל מזה שההורים שלה תפסו אותנו ואסרו עלינו להפגש. נאלצנו לעשות זאת בסתר, אך מבחינתה- זה די גמר אותה ואת הרצון שלה להשקיע. במילא תמיד אני הייתי זו שהשקיעה בקשר, אז כעת- יותר, ויחד עם רגשות אשם מוגברים. היא יצאה עם בחורים במרץ. כל פעם שהיה לה מישהו רציני- נתתי לה מרחב ותפסתי מרחק. כשהם נפרדו- אנחנו חזרנו. בסוף היא התארסה. לא הפסיקה להתלבט לגביו. כל שני וחמישי הוא התקשר אלי, בתור החברה הטובה שלה, שאשכנע אותה שלא לעזוב אותו. (לו רק ידע...) האמת- מאוד רציתי שהיא תתחתן. פתאום זו היתה סוג של הקלה. שוב לא היתה זו אני ש"הרסתי לה את החיים" (היא היתה מאוד אנוכית, תמיד נתנה לי להרגיש אשמה, מחטיאה, כאילו שלא צריך שתיים לטנגו...), נתתי לה להמשיך בחייה, זירזתי אותה להינשא. עם כל מערבולת הרגשות הזו, הבדידות שתקפה אותי, ההקלה, הפחד והעצב שהתערבבו לי בשמחה- פגשתי אותו. והוא היה מקסים ומבין... בזמן שהקשר ביני לבינו פרח (ולא, זו לא בדיוק היתה אהבה כמו שזו היתה הבנה מושכלת שהוא הטוב ביותר בשבילי. אלו לא היו ניצוצות ולהט, אלא השלמה (= שלמות, שלום בית עם הנפש של עצמי) באותו זמן- היא ביטלה את האירוסין. הם נפרדו סופית. עשיתי הכל כדי לקשור אותי אליו, כדי לא לחזור אליה... התחתנו, אך רגשי האשם שלי כלפיה לא נתנו לי להיות רק שלו. הייתי מקפידה להתקשר אליה כל ערב, שהרי לא ייתכן שאני אלך לישון עם מישהו כשהיא לבד... כמובן ששיתפתי אותו עד כמה שיכולתי... אבל- הייתי עוד נפגשת איתה. לאחר שנישאתי- שמרתי שישאר ביני לבינה מחסום הבגדים, אך בהחלט היה מגע. עד שהיא לא התחתנה בעצמה (פחות משנה לאחר שנישאתי אני) לא ידעתי מנוח. כאילו שהקשר לא נותק סופית. בחתונתה חשתי עצב עמום, אך גם הקלה גדולה. הייתי חפשייה ומשוחררת. משך כל השנה הראשונה- היה לי מאוד קשה עם נישואי. בעלי היה כ"כ מבין ואכפתי, אך אני בליבי ייחלתי לכך שיצא מחיי. אפילו עד כדי פנטזיות שיקרה לו דבר מה... רק אחרי נישואיה- למדתי לאהוב, להשיב אהבה, לתת לו את עצמי. אז מה חסר לי? אולי רגש פשוט של אהבה אימהית שיש בו נתינה חסרת גמול וללא תמורה- כפי שהיה לי איתה. מצד שני- כבר יש לי ילדים, אני כבר חווה את מערבולות הנפש הממלאות הללו. מה נשאר? רק התהייה אם היה בקשר יותר מזה, האם העובדה שכל חיי, עד היום, לא חשקתי בגברים וכעת- שרק הוא הגבר היחיד- האם זה מורה על משהו? לא חושבת שמסוכן לי כאן, במרחב הווירטואלי- כי ככה לא מכירים אנשים. רק ניקים. אין לי עניין להפגש פנים אל פנים. לא נמשכת לנשים, גם לא לגברים אחרים, רק, אולי, לפנטזיות. יודעת שכשהפנטזיה לובשת דמות וגוף- משהו בה מאבד את הקסם. לא מאמינה שמגיעים לי עוד קסמים ופלאות אחרי שזכיתי בגדול מכולם- והוא, כפי שכתבתי, שאביר סבלני וסלחן יבוא לגאול אותי מעצמי, ושנגדל ביחד את הניסים הקטנים שלנו שקוראים לנו אמא ואבא.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: סתם כי בא לי לשתף מאת: נעמומה הביא לי חשק לכתוב קצת יותר באומץ (פשוט גאונה הוגת הרעיון:))
הזדהיתי עם כל מה שכתבת , מענין עד כמה הסיפורים של חלק מאיתנו יכולים להיות כל כך זהים... הזדהיתי עד ל - "לא נמשכת לנשים....רק אולי,לפנטזיות".
אני נמשכת . ועוד איך נמשכת. זה מעסיק אותי כל שעות היממה (כן,גם בלילה) ואני לא רוקמת פנטזיות , אצלי הן אמיתיות.
אני אוהבת את בעלי מאד , חיינו נפלאים יחד וגם אני מרגישה ברת מזל שזכיתי לכך ולא רואה זאת כדבר מובן מאליו.אני אוהבת אותו מאד , אבל לא נמשכת אליו.
אני רוצה להסביר למה אני מתכוונת כשאני כותבת שאני נמשכת לנשים.
לפני כחודשיים נפגשתי עם האשה שהיתה אהבתי היחידה והגדולה טרם נישואיי,אחרי שנים רבות ולא פשוטות של כעסים בכי וניתוקים הגענו למקום טוב והפכנו לחברות טובות בקשר ריאלי ולא דביק,מדברות יותר ונפגשות פחות,בכל אופן באותו ערב נפגשנו לסרט ומסעדה והיה מאד נחמד יחד,צחקנו המון מבדיחות פרטיות והיתה תחושה ששוב התחברנו בחיבור מדהים כפי שהיה.כשנכנסנו לאוטו ביקשתי ממנה לעבור למושב האחורי וביקשתי לנשקה.רציתי להרגיש מה תעשה לי נשיקה על השפתיים עם אהבתי היחידה והגדולה אחרי שנים רבות בערב קסום. היא ניאותה . שלחתי יד מהססת ,אחזתי בידה והרגשתי כמו מכת חשמל שהרעידה וצימררה את כל כולי.ידינו נשארו אוחזות ואז קירבנו שפתיים והתנשקנו.
לא הרגשתי כלום.פשוט כלום.
היא התבוננה לתוך עיניי ושאלה - מה הרגשת ? אמרתי לה שמגע ידי בידה צימרר וחישמל אותי בעוד שהנשיקה לא עוררה בי דבר.היא חייכה ואמרה שכך בדיוק היא הרגישה.
עבורי , להרגיש שאני נמשכת לאשה זה בדיוק מה שהרגשתי במגע היד המחשמל , זה כל מה שמביאה איתה אשה ושגבר , מושלם וטוב ונפלא ומקסים ככל שיהיה לעולם לא יוכל להביא.
ומצרפת שיר שאני מאד אוהבת , מקווה שתהני :)
עד שנשיב / גלי עטרי
בכל רגע חולף דיוקנך משתלב בשיחה של הלב אין מילה מיותרת הן תכנס פתאומי כמו נס בידך לפייס את עוקצו של הערב
הלא כך דמות בדמות נקשרת בדידות לאט לאט נמסרת כדי שנקשיב כדי שנקשיב הלא כשדמות אל דמות נדהמת גם הדממה אינה אילמת עד שנשיב עד שנשיב
כשבחושך החי ינמנם לו הפנאי יתלקטו בוודאי התקופות של חיינו עד יוארו זכרונות שסמרו ודברים שבגרו בעירום אישוננו
וחידות אין ספור הומות בעומק חרדת פתאום וידוי של עונג עד שנבין עד שנבין דברים רבים זורחים בחושך תוגה וסוד גילוי של אושר עד שנשכים עד שנשכים
בתגובה ל: הניק הגאוני הזה מאת: ניק בדוי אוי ניקי (יותר כיף בפנייה אישית, אז עכשיו קוראים לך ניקול..) תיארת בדיוק את התחושות. החשמל הזה, שכבר שנים לא חשתי. כשמגע פשוט מעורר את הבטן לגאות ולשקוע בו זמנית. זה כל כך חסר לי... תודה שנתת לי לרגע אחד, אם לא לחוש בעצמי- לפחות לדעת שזה עוד קיים.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: הניק הגאוני הזה מאת: ניק בדוי מרגש. פשוט מרגש.
אם היה מותר לי להרגיש, אולי לא הייתי מרגישה אשמה
נוי רויטנברג
בתגובה ל: הניק הגאוני הזה מאת: ניק בדוי גם על השיר המקסים (שאגב, בתקופתו, כשהיינו מקליטים אוספי שירים על קלטות, היה זה אחד השירים הראשונים שהקלטתי לה בקסטה שהכילה את כל השירים שניסו להגיד לה את מה שקשה היה לי לתחום למילים) שמת את האצבע בדיוק על מה שחסר לי. הרעד הזה. אני מקווה שאני נמשכת לבעלי. נראה לי שזו עבודה קשה של שכנוע פנימי, אבל באמת, מאז שהתפצלו דרכי ודרכיה של הלשעברית- לא חשתי בצמרמורת הזו. כיום- היא לא תעורר בי את התחושות האלה. אני מפוקחת מדי, ורואה נכחו את אופיה על כל פגמיו. רואה מה היא עשתה ממני- עוד כשהיינו יחד. לכן הדמות שלי היא פנטזיה לחלוטין. יש בי סקרנות האם קיימת מישהי שתעורר בי רגשות נעלמים, אך אחכה לגילוי הזה בחיים אחרים כנראה.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: לא הודיתי לך די מאת: נעמומה את מה שיש לך להגיד. אני מאוד מעריכה אותך על הכנות הזאת, המוכנות להסתכל על החיים שלך- לראות ולהרגיש מה חסר אך גם להודות על הטוב. הרבה פעמים כשבוחרים בין שתי אפשרויות, יש נטייה למחוק ולהקטין את האופציה השנייה, אולי כדי שהוויתור יכאב פחות. וזה מאוד אמיץ בעיני להסכים להסתכל גם על המחיר שאת משלמת. כי יש מחיר. אצל כל אחת הוא שונה, אבל להתעלם ממנו לא יעלים אותו.
וכדי לא לפתוח הודעה חדשה- השיר שמתנגן לי כבר שלושה ימים בראש (מקווה שהקישור יעבוד)
בתגובה ל: לא הודיתי לך די מאת: נעמומה נעמומה , רק את יודעת באמת והכי טוב מה את מרגישה עמוק עמוק בפנים ואת בהחלט יודעת לתאר זאת היטב במילים , מדברייך ניתן להבין שנותרו צלקות מכאיבות שלא מגלידות מהקשר עם הלשעברית ובשל כך אין לך כל כך למה להתגעגע ולמה לערוג ואת מעדיפה לשקוע בפנטזיות מתוך ידיעה שמימושן לעולם לא יוכל לקרות בעולם הזה ולכן את מותירה זאת ל...חיים אחרים קראת לזה.
דברים קשים כתבת .הרגשתי שאני מחסירה נשימה כשקראתי זאת.
אני מרשה לעצמי להיות מעט חצופה ולומר לך שלמרות שאת מכירה היטב את עצמך ויודעת מה את מרגישה ומה נכון או לא נכון, אל תפחדי ל ה ר ג י ש . זה יכול להיות מבט , מגע יד מהוסס, נשיקה רפה , ליטוף , נגיעה מיקרית, אפילו חיוך קטן מבויש ופתאום את תרגישי את זה. זה יתפוס אותך חזק וירטיט את מה שאת חושבת שכבר לא קיים,אבל זה קיים וזה מונח שם וזה יבוא כאן,בעולם הזה .
וזה אפשרי . אני אוהבת את בעלי ומסורה לו אבל מעולם לא הפסקתי להרגיש .
השיר שישר קפץ לי לראש הוא "עד העונג הבא" ואני מקדישה לך אותו בתקווה שתזכי להרבה עינוגים ולא רק "בחיים האחרים"...:)
****** בדיוק בערב ראש השנה 1997 נהרגה ענבל פרלמוטר סולנית הלהקה בתאונת דרכים,עצוב.
בתגובה ל: הניק הגאוני הזה מאת: ניק בדוי
פשוט מושלם ,
רחל שפירא וגלי עטרי = מ ו ש ל ם !
תודה .
בתגובה ל: סתם כי בא לי לשתף מאת: נעמומה תמיד כייף לקרוא סיפורים עם סוף טוב... לפעמים בשביל להגיע למשהו אנחנו צריכים לעבור משהו בדרך.
בתגובה ל: סתם כי בא לי לשתף מאת: נעמומה קיויתי לי שהרמתי להנחתה. תשתפו גם אתן. שמחתי שניקי בחרה לספר את סיפורה, כי את האמת, כמו שאמרה בירדי- תמיד יש מחיר. כל בחירה שנעשה יש לה מחיר, והשיקול שלי תמיד היה- איפה התשלום, כבד ככל שיהיה- יהיה שווה את זה. ולניקול האחרת (לא יודעת אם זו אותה האחת הראשונה) אמרת שעדיין אוכל להרגיש ע"י מגע, נשיקה, טוב, כבר כתבתי על זה בעבר, ונשארתי איתנה בדעתי, אין לי כוונה לנצל לצרכי את רגשותיו של אדם אחר. בעיני, נשיקה שתביא עמה את גל הצמרמורים, את ערבול התחושות האמיתי אליו אני מתגעגעת, היא נשיקה של אהבה. אמיתית. נשיקה כזו שניתנת מתוך רצון עז להעניק. כל נשיקה אחרת- לא תשיג אצלי אלא תחושות הפוכות. של ניצול, של השגת גבול, של בגידה. איני רואה עצמי גוררת בחורה שאותה אוהב בכל ליבי למשוואה המסובכת של חיי, שכוללת גם בעל וילדים. חיי עמוסים ומלאים, ואהובה שכזו, שתמתין תמיד בצד לרגע הקטן בו אוכל להיות איתה- היא מנוצלת. לעולם לא אוכל לעשות לה את זה, ממש כמו שלא אוכל למעול באמונם של ילדי ובעלי. לכן כתבתי, באמונה כנה בדברי, שאאלץ לחכות לחיים אחרים בשביל להרגיש עד הסוף את הפרפר שמשתחרר לו בתוך גופי.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: שיתוף קבצים כללי מאת: נעמומה ראשית, את יכולה להיות עם נשואה כמוך. אותן חוויות, אותה בעיתיות ואף אחת לא מקופחת.
שנית, רווקה, כמוני למשל, יכולה להיות מאוד מרוצה בקשר עם נשואה. לי זה דוקא מתאים. מאמינה שברחבי העולם/המדיה יש עוד. מראש את שוללת ניסיון שיכול להיות חיובי, טוב ומתאים לשני הצדדים. עוד לפני שקיימת מישהי כזו בחייך, את שוללת את האפשרות גם ממנה. מהעלומה.
כואב לקרוא על התשוקה העזה ועל ההימנעות.
בתגובה ל: לכל סיר יש מכסה. אולי חוץ מלמחבת ?! מאת: ניק בדוי או שמא עלי לכנותך מעתה בשמך העברי בעל הניחוח הקבלי משהו- "עלומה"? לוח הזמנים שלי כאם, רעיה ואשת קריירה לא מאפשר המלטויות אגביות למפגשים סודיים. מלבד זאת אהבה זה לא דבר שניתן לשבצו באחת הרובריקות של מערכת השעות, כיוון שהו מתמתח לו לכל רוחב הנפש, ונכנס גם למקומות בהם אין לזה שייכות, כמו לדוגמא בזמן סיפור השינה לקטנטנים, או בתוך שיחת נפש עם הבעל. לכן- הכנסה של נפש אהובה, של הרהורי ערגה וגעגוע בחיי משפחה וזוגיות- זו בגידה ממש. לא מתאים לי. אני אולי בעייתית מבחינת תשוקות ונטיות לב, אבל אני אדם כנה ואמיתי. לתוך המשפחה האהובה שלי לעולם לא אכניס שקר ועקמומיות. אז קצת כואב? אז מה. בזכות זה אני חשה בחיים. תראי אותי, אני עוד יודעת להרגיש...
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: אוי, ניקי, מאת: נעמומה ולמרות שחיינו והבחירות שלנו כל כך שונים, נגעת במה שכתבת בהרבה נקודות שמטרידות ומעסיקות אותי, ובמיוחד בתקופה האחרונה.
יכולה רק להגיד שהתרשמתי מהסיפור שלך (שמאוד קיוויתי שיותר נשים בקהל יהיו אמיצות ונדיבות ויחלקו איתך או יגיבו אלייך, כי יש כאן המון נשים שעברו מהלך חיים דומה) שלא יצא לך לספר אותו הרבה אם בכלל, ומערכת היחסים הזו עם האישה היא עדיין הסיפור העיקרי של חייך. ולנו, נשות הפנטזיה, יש חשיבות עצומה ביכולת להוריד את הסיפור הזה מהרובד המילולי, ולשלב אותו בחיי היום יום שלנו. קשה מאוד לעשות את המהלך הזה במציאות של ארון. קשה מאוד לשחרר תקופה כל כך סוערת רגשית ולהפוך אותה למשנית ביחס לחיי משפחה שחוקי שגרה. בטח ובטח אם הנטייה הראשונית שלך היא לאו דווקא לגברים.
אם עדיין לא פנית לטיפול, נראה לי שזה ממש כדאי. זה ייתן לך מקום מוגן, לבדוק את הסיפור הזה לעומק בלי לאיים על החיים שבנית.
בתגובה ל: אני מאוד מבינה אותך מאת: אור__
הראשונה שבהן היא שאלת הארון היחסי. אם היא משתפת את האיש שלה, השותף לאינטימיות, אהבה ומיניות, האם זה אכן ארון? האם אין איזושהי הנחה שלנו שכל מי שלא "יצאה" ממנו היא סטרייטית עד שיוכח אחרת? אני כאן התלמידה אז זו רק שאלה שחשבתי עליה.
היה יכול להיות מעניין לשמוע איך הנושאים האלה נוגעים גם למי שחייה ובחירותיה שונות כל כך, כדי לתת כתף כאן גם לכך (הנה היא כאן) ולנעמומה וניקה (ובעצם כולנו) מאחלת שלום פנימי, שכל החלקים יוכלו לגור יחד בשלום. ובמיוחד שהחיים האלה שכאן (ולא רק הגלגול הבא)יהיו מלאים ומשמחים למרות ואולי אפילו בגלל העושר המגוון שלהם. ומצטרפת בחום להמלצה על טיפול, האפשרות להשמיע, לעבד, להתמך... ואם כבר אז כבר, הברז פתוח: שתהיה שנה טובה, מתוקה, מלאה בשלום ובאהבה פנימה והחוצה. שהתפילות שלנו - גם במניין הגאה בחלקי הסלסול שלו ובחלקי השכנוז :-) - וגם בשאר התפילות הפרטיות והציבוריות יגיעו ויפרצו שערי שמים. אני ממקומי באכסדרה(איפה נטע ומי זו בכלל?) יוצאת לפנסיה ארוכה (קבועה? זמנית?) והולכת לדוג, טוב אולי לגלוש קצת בגלים. וזו ההזדמנות להודות ליושבות הפורום שאתן כאן, הגעתי כדי להבין קצת, בעיקר את המורכבויות. גם מצאתי מקום להשמיע את קול הביניים, כך אני מקווה. שנה טובה.
בתגובה ל: כמה נקודות למחשבה שעלו לי ורציתי לשתף מאת: תפוז בקערת הסדר הייתי מצטרפת אלייך בשמחה, הגיע גם זמני לתור אחרי דגים חדשים :) ואת תמיד מוזמנת לחזור ולהתמקם איפה שנוח לך.
לגבי סוגיית הארון - הכוונה שלי לא היתה עקרונית. אלא מאוד ספציפית לאיך שנעמומה מתארת את חייה. הרשיתי לעצמי להניח הנחות, וזאת כידוע טעות גדולה, ובכל זאת - אני מתקשה לדמיין מצב שבו אדם מנהל מערכת יחסים מקבילה, ועולות בו תחושות כה קשות כלפי בן זוגו, עדיין ימצא באותו בן הזוג עצמו מקום בטוח. מקום בטוח יחסי - זה כן.
והיחסיות הזו היא מהותו של הארון. כל מי שחוותה מציאות של ארון או של קשר בארון, יודעת מה זה לספר מידע חלקי ולבנות מציאויות חלקיות מול כל מיני אנשים. ארון זה העידוד מספר אחד להמשיך לחיות חיים מקבילים בראש, במקביל למתרחש במציאות הפיזית היומיומית. כאשר המציאות הרגשית האמיתית של חיינו היא דוקא זו הפנטסטית. נעמומה תיארה כל כך יפה, איך המציאויות המקבילות האלה מתעצמות במקרה של פרשיית אהבים. אבל גם ללא פרשיית אהבים קונקרטית, קיומו של הסוד הגדול ביחס לרוב מערכות היחסים שנעמומה מנהלת, מייצר מצב של פיצול תודעתי בסיסי.
למעשה עדיין השותפה הרגשית הבסיסית והאמיתית היא אותה אקסית. היא היחידה שהיתה שם בעומק הסערה, והיא היחידה שמכירה את פרטי הסיפור במלואו. על הקשר איתה שום דבר לא מאיים, ולא צריך לעשות מולה שום חשבון כי הוא ממילא חסר תקווה ולא יכול להתממש במציאות. המצב הזה מייצר קשר רגשי בעומקים חסרי תחרות במציאות היומיומית.
כיום נשים שמצויות במצבים האלה יכולות לבדוק ולקבל החלטה מתוך מצב של מציאות מול מציאות. כי היום כבר יש תקווה ויש יכולת להקים ולקיים זוגיות לסבית במציאות של החברה הדתית. זה עדיין גובה המון מחירים, אבל זה לא חסר תקוה. ונשים מגיעות לבת קול, וכותבות בפורום ומתלבטות, ובודקות את עצמן ומקבלות החלטה. נעמומה מתארת מצב שבו היא יכולה לקיים קשר טוב ומספק עם בעלה, אלא שבשלב מכריע בחיים שלה היא בחרה במציאות מול פנטזיה. והפנטזיה הזו רודפת אותה. נראה לי כדאי לנסות לבדוק את הסיפור הפנטסטי ולפרק אותו מהבידוד הזה שבו הוא מצוי בראש ולנסות לחבר אותו למציאות החיים העכשווית.
בסיפור של נעמומה שמעתי הרבה הדים לעמדה של האקסית, לעומת זאת הדמות של הבעל היתה לחלוטין רק מנקודת המבט של נעמומה. לא שמעתי שום הד לעמדה שלו כלפי משהו. למרות שהוא רוכב על סוס לבן עטור שריון מפואר, העמדה שלו בסיפור היא מאוד מאוד סבילה. והיום הוא הגיבור של הסרט של מציאות חייה. נראה לי שמטבע הקהילה שהתכנסה כאן, יהיה קשה לתת לו כאן את המקום של הגיבור. וזה מה שנעמומה רוצה, ולכן נראה לי שווה מאוד ללכת לטיפול.
ונעמומה - אני מתנצלת מעומק הלב, אם אני טועה או פגעתי בך באיזה דבר שנכתב כאן. בפורום אנחנו תמיד כותבות מהידע ומהניסיון שלנו על עצמנו, לפעמים ההזדהות עובדת ולפעמים מפספסת.
בתגובה ל: לדוג זה טוב מאת: אור__ אני שמחה על הניתוח והעצות, גם אם הן לא בדיוק קולעות אחד לאחד למקרה שלי. מי יודע, אם לא יועיל לי- יעניין את האחרות ואולי גם יסייע להן... על בעלי לא כתבתי, כי אני מאוד מכבדת את פרטיותו. הוא מודע להשתתפותי בפורום, אני משתפת אותו בכל מידע שלא יפגע בו. הוא דן איתי בדברים, הוא המטפל האישי שלי. לכן, מבחינתי, הוא נוכח כל הזמן. הוא לא רק יושב עם שריונו על הסוס בפסיביות מפוארת, אלא לוחם למעני בשדים של עברי. לעומתו, האקסית, היא עצמה לא רלוונטית. אין לי רגשות כלפיה. אפילו לא כעס או טינה, השמורים למישהו שעוד איכשהו אכפת לנו ממנו. לא עליה אני חושבת. הגעגוע שלי הוא לאותן התחושות הנעלמות שהיו לי פעם. היא אמנם היתה שם, הסובייקט שעורר את הרגש הזה, אך כפי שכבר כתבתי- כיום היא לא המושא. כתבת כי "השותפה הרגשית הבסיסית והאמיתית היא אותה אקסית", ורק אלוהים יודע כמה היא מעולם לא היתה שותפה. לא רגשית בכל אופן. פעם אכן הייתי מתקשרת אליה, היא הרי זו שידעה והבינה יותר מכולם. אך כיום שיש לי אתכן שתבינו, ואת האיש שלי שיקשיב, אני מוצאת שאין לי סיבה להתקשר אליה, ממילא פעמים רבות חשתי, כשהשבתי את השפורפרת לכנה, שהשיחות עימי הן לטורח לה.
אמנם, כפי שכתבת כה יפה, אני מנהלת שתי מציאויות מקבילות. זו שבראש וזו שאותה אני חיה ביום יום. את בעלי אני משתפת ככל יכלתי בכל מה שלא יערער את בטחונו. מבחינתי איני מסתירה דבר, כך שאין שום סוד גדול במערכת היחסים שלי עם בעלי. לא הייתי רוצה לעולם ליצור סוד שכזה.
אגב, פיצול האישיות הקל בתשובותי, הפוסטים מלאי התקווה מול אלה המבקשים עזרה ותמיכה נפשית- נוצרים כתוצאה מזמנים בהם אני ואישי מותרים, ואז יש לי סעד רב יותר ממנו, מול זמנים בהם עלינו לרחוק ממגע, ואזי בטחוני בעצמי מתערער. עם אלו שעוקבות אחרי דברי ותוהות על כך- סליחה.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: תודה על שאת שופכת אור על הדברים מאת: נעמומה באיזה מקום וקפצתי. תודה גם על ההזמנה כרגע מתאים לי לפרוש, ולגבי הדיג, בהצלחה! אני יוצאת לגלוש בגלים... נעמומה מאחלת לך חיבור קצוות במקום מקבילים, שלום ושמחה. האמת שרציתי להוסיף קישור עצוב -מצחיק אבל לא מצאתי. פעם בפורום כיפה (כן אני נכנסת לפעמים, לא יודעת מה יותר מביש זה או ה TLV ) סיפרה אשה שבתקופה לפני הטבילה (לפני הביוץ זה ה- זמן, דרך אגב) הליבידו שלה חוגג (היא לא כתבה כך) והיא לא יודעת מנוחה. את יודעת מה רוב התגובות אמרו לה? טוב, אז הם אמרו לה : כדאי לך לבדוק בטח יש לך פטריה בנרתיק... ואידך זיל.. אני לא מאמינה שדווקא בזה אני מסכמת, אבל בסדר, שיהיה :-) שנה טובה!
בתגובה ל: אור, תודה על התגובה ונכון כנראה משהו ישב לי מאת: תפוז בקערת הסדר עם הסיכום שלך,
ודרך אגב חברה ביולוגאית מדופלמת דוקא הסבירה לי פעם שה-זמן של הליבידו הנשי הוא לפני - אחרי מחזור, ודוקא בגלל חוסר הקשר לביוץ, ישבו כולם לשבור את הראש, איך זה שאין קשר בין מיניות להולדה אצל נקבות האדם.
ואלה הקטעים שאני מברכת בוקר וערב - ברוך שלא עשני סטרייטית דתיה, והשאיר לי פתח מילוט מהתערבותם של רבנים.
(ולמצוא קישור בפורום משפחה בכיפה זה בילתי אפשרי, אחת שיודעת :( )
שתהיה שנה מצוינת :)
בתגובה ל: תודה על שאת שופכת אור על הדברים מאת: נעמומה לחלוטין לא התכוונתי לרמוז שאת משקרת לבעלך, רק שאת צריכה להתנהל מולו בזהירות, לשקול מה מערער את בטחונו ומה לא. לשניכם יש יותר מידי מה לאבד וזה שם את היכולת שלך לבדוק במקום מוגבל, ולכן זה גם עושה אותו מטפל מאוד נכה. אולי לוחם מאוד נחוש, אבל לא מטפל.
ושוב - ללחום בשדים שלך, להקשיב לך, אלה פעולות שהן ביחס למה שאת רוצה וצריכה. זה לא מגלה לי כלום על מה הוא רוצה וצריך. אני מבינה לחלוטין את הצורך לשמור על הפרטיות שלו. ולכן באמת חושבת שאנחנו סביבה מאוד מוגבלת עבורך, וששווה מאוד לשלב את זה עם טיפול.
ועליות וירידות במצב הרוח - זה לא פיצול אישיות. זה פשוט להיות אישה :)
בתגובה ל: זהו בדיוק מאת: אור__ וואו, יכולת הניתוח שלך... תודה ותודה ותודה.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: את ממש אור. מאת: נעמומה אני אור - ווירטואלית בלבד!
:)
תודה על המילים החמות, יש לי קצת נטייה להלחץ אם יותר מידי מסכימים איתי,
אז סוגרת לבינתיים כאן, עם ברכות לשנה חדשה שמחה ומספקת.
~חיבוק גדול~
בתגובה ל: סתם כי בא לי לשתף מאת: נעמומה וואי הרבה זמן לא הייתי כאן... באה וקופצת מידי פעם לראות מה חדש.. כל כך התחברתי למה שכתבת, בכל כך הרבה כנות ואמת ובעיקר אומץ לכתוב בלי לסנן והלוואי והייתי מצליחה! השמחה בנישואים והקושי. להיות חופשיה מצד אחד אך עדיין כבולה עם פנטזיות.. אני תמיד אומרת לעצמי שמזל שאכן זה ניקים ולא אנשים.. לא יודעת אם הייתי עומדת בפיתוי, לכן לא מכניסה את עצמי למקומות האלו. מפחיד אותי שאני לא כזאת חזקה. מי ייתן ותהיה שנה טובה!
בתגובה ל: נעמומה מאת: kareni24 יש משהו מאוד רומנטיקני בניק. יוצא לי הרבה פעמים לחשוב שאולי זו שיושבת מולי באוטובוס או שהאשה שחלפה על פני בשוק בעצם היא זו שכל כך התפעלתי מיכולת הביטוי שלה, או זו שהסיפור שסיפרה ריגש אותי עד דמעות. בזכות הפורום, כל אישה באשר היא, מסתובבת לה תלת מימדית ואנושית באופן סתמי ברחוב, היא אולי זו ששלחה לי את מילות הנחמה, או שעצם הקשבתה חיזק אותי. יש בזה משהו מאוד קסום. מאוד אופטימי. מאוד מאוד מפחיד. אור צודקת... אני זקוקה לטיפול... (;
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: :) מאת: נעמומה כבר יצא לי לראות חברות פורום עוברות בשוק,
אולי יש לך פורוםדאר מצוין במיוחד.
שתהיה כתיבה וחתימה טובה לכולנו,
אמן
בתגובה ל: :) :) :) מאת: אור__ בשביל לזהות מישהי- עלי להכיר אותה. אני אפילו לא יודעת אם אור הוא שמך האמיתי (במהות- כבר הסכמנו שאת אור, ודי להסמיק, גם לדעת לקבל מחמאה כשזה באמת מגיע, ומגיע לך, זו סגולה טובה לאופי נוח, או כפי שאמר רבינו רמי קליינשטיין "הו מנואל, ידעת או לא, רק מי שנותן לעצמו, ידע גם לקבל") בכל אופן, איני מכירה אף אחת במראה, מה שהופך כל בחורה ועלמת חן לפוטנציאלית... :)
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: ההההא. מאת: נעמומה ללא תוכן
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: נעמומה מאת: kareni24 עצם ה"בריחה" שלי לזרועותיו של בעלי, רק כדי שלא אשוב למערכת יחסים שידעתי שהיא לא טובה לי, יחד עם העובדה שמה שסיים אותה סופית היתה לא החתונה שלי אלא החתונה שלה, שארעה לאחר נישואי, מוכיחה את זה לחלוטין. לכן גם אני מסתתרת מאחורי ניק. לכן גם אני לא אופיע לי במפגשים בהם הפנים מזוהות. (אם זאת, הסקרנות שבי, וחולשת הדעת כמובן, גורמת לי לדמיין מפגש של מסיבת תחפושות, בלי פנים, בלי זהות, רק ניקים שהופכים תלת מימדיים... מי יודע, אולי לכבוד פורים) חבל לי שלא כתבת את סיפורך. הייתי שמחה להכירך דרך הסיפור. האם את חוששת שהסיפור שלך יחשוף אותך למי מבאות הפורום? האם מישהי כאן מכירה את פנייך? שנה טובה ומבורכת גם לך. שנה של מאבקים פנימיים שתמיד תצאי מהם מנצחת ומחוזקת.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: ואגב, קרני, אני חלשת אופי לחלוטין מאת: נעמומה כן גם אני מסתתרת מאחוריי הניק, לא חושפת את פניי, צופה ולפעמים מעירה הערה אחת או שתיים אני במאבק עם עצמי האם הפורום הזה עושה לי טוב.. ולכן קשה לי לחשוף, טוב לי בחיי הנישואין (למרות שמשהו חסר) החסרון לא יתמלא לעולם אני מאמינה לדעת שיש עוד בנות במצבי עם אותן תחושות ורגשות מעודדת, אך היא כמו אקמול מרגיעה לרגע ולא נותנת פתרון.. מנסה להפסיק עם המחשבות ופשוט לחיות. לא להסתבך בתוך עצמי. והתמודדות היא שלי ולא שלי ושל בעלי מכיוון שלא כמו בעלך, שלי לא יודע דבר.. וסיפורי הוא סיפור רגיל של אהבה אך לא נתנו לעצמנו להיסחף.. עצרנו. אני הכרתי את בעלי והיא עדיין רווקה, אנחנו עדיין בקשר, הצלחנו להישאר חברות טובות ולא ליפול.
מי ייתן ואכן תהיה שנה טובה ורגועה.
בתגובה ל: מסתררת מאת: kareni24 מאוד דומה לחיי, מאוד מזכיר את לבטיי אף אני מתחבטת עם עצמי אם ההשתתפות בפורום הזה היא טובה לי, לא הכרעתי בשאלה, אך כל עוד זה משעשע את האישלי- אז אני משערת שזה בסדר. כתבת על עצמך שאינך חזקה, אך עצם העובדה שהצלחתן לא ליפול, הידיעה שהיא רווקה ושאתן בקשר טוב, ועדיין חזקות גורמת לי להצדיעה לך הצדעות כפולות, לחזקך בדרכך ולהשתאות על הפלא. את חזקה. את יכולה ומצליחה, החסרים בנפש וודאי שקיימים, אך אנו נשים, מן הסתם חוסר שקט קיים באופן זה או אחר בכל נפש מחפשת. טרם פתרתי לעצמי את השאלה האם זה ערגה לתחושות, מן משהו המקביל לאהבה אימהית וחיפוש לפרוס חסות (שהמענה שלו קיים במשפחה) או שאולי זה המים הגנובים, ההרפתקה והריגוש שחסרים בחיי הנוחים, או שבאמת זה הקשר עם אשה שחסר. מן הסתם- ישנו חסר וחוסר שקט תמידי בנפש. כח כזה של אי שקט וחיפוש יכול להוביל לשקיעה בדיכאון או לחיפוש של חיים חלופיים במסגר של פנטזיה וחלומות בהקיץ, או שהוא יוביל לעשייה, לפעילות ולבנייה. מצאתי שההיפראקטיביות הנפשית שלי הפכה אותי לאשת קריירה מצליחה שמתמרנת בין כמה משרות שמגוונות לי את החיים יחד עם חיי המשפחה. אולי זו המטרה של כל זה? מי יודע...
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
