האמת שכל הזמן יש לי רצון פנימי לכתוב.. לשתף...

אבל לא יודעת מה לרשום והאם זה הכרחי.. ובעיקר מחוסר הזמן, או שיש זמן ואז בעצם יש מלא דברים אחרים שיש לעשות והכתיבה נדחת או מתאדה באוויר.

ידוע הרי שהחגים זה השנאה הגדולה של הרווקים.. של אלה שלא נמצאים בזוגיות.. שהלב מתפרק מהבדידות, שהכעס שמצתבר על כמות השאלות של הנשואים ובזוגיות למיניהם שמרשים לעצמם לנג'ס ולשאול "נו, מה קורה אצלך?! את לא רוצה להתחתן?!" או הברכות של הדודות "בשנה הבאה בבית שלך!! ".

אני יודעת שזה מתוך דאגה ואמפתיה עמוקה אבל בחיית זומזום לא נראה לכם שהמלח רק עושה יותר שורף על הפצעים?! כאילו אילולי הייתם מציקים ומעיקים -החגים היו אבודים?! ואנחנו בפרט?!

אני ב"ה במשפחה שמנסה לקחת קצת את הדברים בפרופורציות או לצורך הענין יש 2 רווקים בבית אז זה מקל על הניג'וסים או מתחלק שווה בשווה ובכל זאת.. לא פשוט.



אפילו בעבודה עלי להמציא איזה חבר ורטואלי כדי שירדו ממני כל השאלות של "למה את לא נשואה.." ועוד שאלות שממש לא קשורות אבל חייבות להשאל.. טוב נו ככה זה שעובדים עם אנשים..

בקיצור לחיות על אי בודד לא נראה רעיון כ"כ רע ביסודו.. אך אין ספק שהמשפחתיות עושה משהו ללב האדם.. גורמת לו להבין לעומק למה זה חשוב, וכמה האדם חסר ( כאילו צריך להזכיר לנו).



מאמינה מעומק ליבי שדרכי האל נסתרות ואין לדעת מה הסיבה למקום בו כל אדם נמצא

אבל ברור לחלוטין שיש לקחת את הדברים בפרופורציות ולמצוא עיסוקים נוספים (במידה ולא קיימים עד כה) כדי לצאת מהבאסה ולדעת שיש עולם שלם, אם לא כמה.. שמחכה רק שנחקור ונחייה אותו עם או בלי זוגיות..



חג שמח ומלא באהבה שלא תלויה בדבר! (כמו אחיינים מתוקים..)

בתגובה ל: הרווקיאדה... מאת: שיר-לי
אני לא יודעת אם זו השעה
או הסרט שזה עתה סיימתי לראות
נגעת בי.בפשטות הזו שלך.
בנקודות הקטנות בין השורות
שגרמו לי להיות עם מבט מזוגג.
אחרי הכל כולנו צמאים לאהבה
לשימחה פנימית לזוגיות
ומה לא,כדי להיות מאושר באמת.
השאלה אם אנחנו פה כדי לחפות
על הנורמה או שמא סלחנו לעצמנו
קיבלנו את עצמנו ידענו לחבק את עצמנו
ועתה אנחנו פשוט מחפשים את החצי השני
שיראה את זה בעצמנו.שיהיה לילה טוב ..

בתגובה ל: הרווקיאדה... מאת: שיר-לי
לפי כמות הברכות האלו שקיבלתי, אפשר היה לחשוב שבשנה שחלפה קרו לי דברים נוראיים....

התיאור שלך כל כך מוכר, ומדויק.

עד לפני חצי שנה, הגבתי בחיוך לכל האיחולים והשאלות, והמשכתי בחיי, בלי לצאת עם בחורים, וכל ההערות לא הצליחו להפריע לי.

בתקופה האחרונה, אולי כי פתחתי עם עצמי ברצינות את כל התהיות שלי על זה שאני אולי לסבית, אולי כי מיומולדת 23, אנשים מצפים שכבר ממש תרצי להתחתן, ואולי בגלל עומס החגים והאיחולים, הרבה יותר קשה לי עם כל התגובות האלו.

אצלי זה פחות מכיוון המשפחה ויותר מהרחוקים, אבל גם כשאבא שלי איחל לי בערב יום כיפור שיתגשמו לי כל המשאלות השנה, חייכתי, ואז הסתובבתי ובכיתי בחדר השני,כבר לא יודעת מה אני באמת רוצה....
כל הערה הרבה יותר כואבת ופוגעת כשהעתיד לא ברור...

מצד שני, החגים מוציאים גם הרבה טוב וכיף עם המשפחה, וכל המאחלים למינהם באמת מתכוונים לעשות טוב.

וכמו שחברה דוסית מאד שלי אמרה לי השבוע, (בסיום שיחה מתישה של ניסיון להבין למה אני לא מוכנה לצאת עם בחורים שנמצאים בישיבה ומתכננים להיות שם הרבה שנים), הקב"ה מכוון הכל, וכנראה שלכל תקופת הרווקות הזו יש מטרה... אני משתדלת לזכור את זה כשנשים זרות כמעט בבית כנסת מאחלות לי "בקרוב אצלך"...

חג שמח!
ואין כמו אחיינים לשיפור מצב הרוח!

בתגובה ל: "שתהיה שנה מלאת שמחות" מאת: אולי כזו
ללא תוכן