מחפשת לסביות כמוני שנשואות באושר לגבר

מחפשת לסביות כמוני שנשואות באושר לגבר
פורסם לפני 3119 ימים מאת נעמומה סה"כ תגובות: 52 תגובה אחרונה לפני: 3089 ימים

נושא "טיפולי ההמרה" (שם דוחה, אבל לאו דווקא מגדיר) ובחירה בחיי זוגיות סטרייטית זוכים תמיד לביקורת במסגרת פורום זה, דבר שהוא
בהחלט הגיוני.
הקהילה הלהטבי"ת יוצאת בקול מחאה גדול נגד, וגם זה מובן מאוד.
לעומת זאת נשים כמוני לא יקומו ויעידו על ההצלחה של חיי הזוגיות והמשפחה שבחרנו.
לאחת כמוני אין שום סיבה לצאת מהארון ולפגוע בבעלי וילדי, במעמדי החברתי ובכל מה שהשגתי בחיי.
אין לי מה להרוויח מזה ויש לי רק מה להפסיד.
את הזוגיות הלסבית שהייתה לי השארתי מאחור ללא רגשי אשם או עול רגשי (גם היא התחתנה והקימה משפחה לתפארת, כך שאף אחת לא
סוחבת איתה קשיים מאותה הזוגיות שניהלנו משך 3 שנים. יש בנינו חברות אמיצה, אין אהבה ולא תחושת החמצה). מה שנשאר הוא רק געגוע
היולי לסערת הרגשות של פעם, ומידי פעם יצר הרפתקני, אבל גם זה בתקופות מסויימות שחולפות מהר.

לאחרונה בוער בי לצאת מהארון ולו רק כדי ליידע את הציבור שיש באמת אפשרות בחירה,
שמישהי כמותי שמעולם לא נמשכה לגברים ותמיד הגתה בנשים ודמיינה זוגיות לסבית- בכל זאת מצאה לה שלוות נפש וחיי אהבה במסגרת התא
המשפחתי המקובל יותר.
כמובן שלא אחשוף את עצמי כדי לא לפגוע במשפחתי, אבל שלחתי את סיפורי באופן חסוי לכתבת עיתון, והיא התלהבה ומעוניינת לכתוב כתבה
בנושא. (כמובן שלכשיפורסם- אעלה לכאן את הדברים)
היא בקשה להביא קולות נוספים של סיפורי חיים דומים.
אם את מרגישה שאת עונה לתיאור- אשמח אם תכתבי לי, כאן או בהודעה פרטית, ואתן לך את כתובתה של העיתונאית כדי שתוכלי להעביר לה
באופן דיסקרטי את סיפורך.

אהבת את הפוסט? סמן לייק:

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: ההתרשמות שלי מאת: אביגיל שפרבר
אני מצטערת שאני נשמעת לך מזוייפת.
אני כותבת בפורום כבר יותר משלוש שנים, בתקופות טובות יותר וטובות פחות שלי.
כמו בכל מערכת יחסים של זוגיות יש עליות וירידות. אצלי, בשונה אולי מזוגות אחרים- תקופה
קשה (כשהוא נעדר מהבית לתק' ארוכות בשל עבודתו, כשסתם לא בדיוק מסתדר בינינו) נוצר ריק
שמתמלא בערגות וזכרונות הימים ההם.
כתבתי פה גם בתקופות אלו, גם על רגשותי, גם על עברי וגם על ההווה שלי.
נכון. יש אצלי עניין שלא לגמרי לגמרי סגור. עובדה שאני עוד כותבת פה מדי פעם בעוד ההיא
שהיתה אז זוגתי ממשיכה בחייה ללא צורך ב"תמיכה" מהסוג שאני מוצאת (ואולי עדיין מחפשת)
כאן.
ועם זאת, לא משנה הפז"ם שצברתי, לא משנה כמה גלויה הייתי וכמה חשפתי מעצמי משך השנים
האלה, תמיד כשאעיד על עצמי שבסך הכל בהחלט טוב לי, ושיש כמותי קבוצה גדולה של נשים
שהקימו בית נאמן על פי מסורת ישראל שכולל גבר ואשה, תמיד תהיה מי שתטען שאני "נציגה
מטעם..." שאיני כנה, שאני מזייפת ושמן הסתם אני גבר.
האם כל כך קשה לשמוע ולקבל משהו שלא מסתדר עם אורח החיים שלך?
האם בחירתי בחיים סטרייטים פוגעת איכשהו בבחירותייך את?
הסיבה שפניתי אל חברתי שתעשה כתבה בנושא היא בדיוק זו. מעולם לא הייתי בעצת נפש, ואין לי
היכרות עם השיטה. לעומת זאת אני מכירה פסיכולוג שטיפל בחברה שנשואה כיום באושר לגבר,
ויש לו הרבה הצלחות בתחום. ולמרות כל ההצלחות- עדיין קשה להוכיח אותם על פני השטח כיון
שמי שכבר שינתה את אורח חייה לא מוצאת סיבה להיחשף. הבמה פנויה כולה רק למצעדים
צעקניים והאשמות בזיוף ומרמה, ולא משאירה לבחורה שדווקא מחפשת את הדרך לחיים סטרייטים
ברירות. היא נותרת עם האופצייה האחת המוצעת על ידי בת קול (וזו לאו דווקא חיי זוגיות עם
אשה, אלא "קבלה עצמית" שבעיני לעיתים היא סתם כניעה ליצר.) אני בכלל דוגלת בכך שאין טעם
לוותר מראש וללא קרב, אבל ע"פ הנתונים בשטח מה ידחוף בחורה לחפש באמת. מי יגלה לה
שישנה זכות בחירה אמיתית ושתי האפשרויות העומדות בפניה הן מציאותיות וברות יישום?!
בקיצור- אין לי עניין להאיר את בת- קול בשום אור.
בת- קול היא בכלל לא הנושא. הכתבה עוסקת דווקא בנשים שאינן משתייכות לבת קול. אלו
שנשים כמוך מתכחשות לקיומן, שטוענות שהן מזוייפות, שהן בכלל גברים, אלו שאינן חלק
מעולמך.
את הכתבה אעלה לפורום בע"ה מיד עם צאתה בעיתון. כיוון שמדובר בירחון- הוא יוצא פעם
בחודש, והכתבה תיכנס כנראה לגליון חשוון (תלוי בכתבת ובאישור העורכת שלה).

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: עדיין צורם מאת: אביגיל שפרבר
יש לי חשד שמעולם לא קראת דבר ממה שכתבתי כאן.
לו היית קוראת, מן הסתם היית רואה שאת מכווננת את דברי לפי מה שהיית מצפה (או אולי רוצה)
לשמוע. מאוד קל לשפוט ולתקוף, אבל אדם בעל אמת וענווה היה בוחר קודם כל להכיר את מי
שהוא מתווכח איתו. בתשובתי הקודמת שלחתי אותך לראות דברים שכתבתי בעבר. זו לא חכמה
לשלוף משפט אחד או שניים, להוציא אותם מהקשר ולטעון שאת יודעת מה אני חושבת ולצאת נגד
דעותיי במתקפה. את אינך מכירה אותי. לא הטרחת את עצמך לבדוק עם מי את מתווכחת. מהם
דעותיי שאת בוחנת מנק' מבט כל כך שיפוטית?!
לו היית קוראת היית רואה שתמיד כיבדתי כל בחירה.
ברור לי שמי ששרטטה את מסלול חייה בעיניים פקוחות מתוך הבנה מעמיקה וביצעה החלטה
מושכלת- היא ראויה לשבח.

הנפנוף במטבע הלשון השחוק של "נק' מבט שיפוטית" לא מתאים פה, וצורם לי. תחושתי היא
שסימנת מטרה, מצאת אצלי איזו אמירה שאינה מתיישבת עם בחירתך, וכעת את מבקשת לשמוע
בדברי את מה שמעולם לא אמרתי.

את המילה "הצלחה" קראת במה שכתבתי בהקשר לפסיכולוג. אכן כשבאים אליו אנשים שמעוניינים
להתמודד עם קשיים הנובעים ממשיכה מינית, והוא מביא אותם למקום טוב בחיים- זו הצלחה.
כיוון שחברתי היא כיום אדם שלם עם עצמו, עם סביבתו ועם בן זוגה, וכיוון שהיא ספרה לי על עוד
אנשים שמצליחים לאחר טיפול אצלו לנהל חיים טובים- הרי ניתן לומר שהטיפול אצלו הוא מוצלח.
כשלון במקרה זה יהיה אדם שלאחר טיפול עודנו מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו.
אבל, את בחרת לשמוע דרך השבח שחלקתי לפסיכולוג על כך שהוא מציל חיים, את הגנות לגבי
חייך. טרם הצלחתי להבין את הקשר בין הדברים.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: זיופים וצרימות מאת: נעמומה
המודל שאת מציעה לא כזה מהפכני. למעשה הוא המודל הנפוץ. לא זוכרת אם כתבתי לך את זה בעבר או לא, אבל חישוב שעשינו פעם הניב שמסתובבות בארץ אלפי לסביות דתיות בנות 18 עד 50. אלפים. בבת-קול ידועות מאות בודדות של נשים לסביות דתיות שבחרו לא להינשא לגבר ולהסתיר את נטייתן המינית. איפה כל השאר? אלה השכנות שלך ושלי, מכרות מבית הכנסת, מהגינה, מהמסגרות של הילדים. אלה נשים שאנחנו רואות כל הזמן אבל לא יודעות מה מתחולל בתוכן. אלה הרוב. הנשים שבחרו כמוני הן המיעוט שבמיעוט.

את באמת שואלת מה ידחוף בחורה לחפש אפשרויות אחרות מלבד יציאה מהארון וחיים עם אישה??? כי התשובה ניצבת בענק בכל מקום שמסתכלים. ההורים שלה, החינוך שקיבלה, החברה מסביב, האתוסים שגדלה עליהם, ההיסטוריה בכל הדורות פרט לדורנו, הדת. מדובר במכבש אדיר. בגלל זה רוב מוחלט של הנשים הלסביות הדתיות לא מגיעות לבת-קול אלא מתחתנות בשקט. כמוך. זה לא נקרא זכות בחירה, אבל הן בפירוש מכירות את הכיוון של להתחתן. רבאק, מן הסתם אותה בחורה חלמה על חתונה מאז שהיא בת שלוש.

לכן אין בשורה גדולה אצלך. הדרך שלך היא הדרך המסורתית והנפוצה גם היום עבור לסביות בעולם הדתי. העובדה שאת לא מעזה לצאת מהארון באמת, לפרסם את שמך ותמונתך, מעידה על החולשה של הדרך שלך יותר מכל. את לא מאירה דרך לאף אחת, את נותרת באפלה. גם הן. ותאמיני לי שהבחירה שלך לא פוגעת כהוא זה בבחירה שלי. להפך, היא מאירה אותה ומחזקת אותה בכל פעם מחדש.

ולגבי הפסיכולוג - אם זה אותו אחד שמסתובב וטוען להצלחות בתחום, אני לא הייתי מתקרבת אליו עם מקל. במדינה מתוקנת האיש היה בכלא על מה שהוא עושה לנפשות של אנשים חלשים ממנו.

בתגובה ל: האמירה מאת: נוסעת סמויה
כל החיים שלנו הם חיים יהודיים. אז מה שקובע אם החיים שלך יהודיים או לא זה רק אם את יהודיה או לא.
לדרך חיים היהודית שלנו צריכה להיות השפעה על כל דבר שאנחנו עושים. במיוחד יחסי מין שהם לא סתם דבר שולי וחסר ערך בחיינו.

נכון שאיסור דרבנן פחות חמור מאיסור דאורייתא, אבל הוא עדיין איסור. אני לא חושבת שיהיה אפשר להגדיר בן אדם כ'דתי' אחד שפועל רק לפי איסורי דאורייתא (מה שגם 'לא תסורו').
ברור שנטייה/תשוקה לא אסורה. כי את ההלכה זה לא מעניין. מבחינת הלכה לכולנו יש יצר וכולנו צריכים 'לשלוט' בו או 'לקדש' אותו- לא משנה אם אתה סטרייט/הומו/לסבית/כל מישהו אחר.

משום מה אני משערת שמי שנמצאת בפורום הזה החליטה כבר שהנטייה שלה לא תתבטא רק במחשבות אלא גם במעשים.

כיום אין לי חוסר נוחות מכך שאני לסבית, וגם כשהיה לי הוא נבע רק מהצער או האכזבה כביכול שאני אגרום לה' (אבל גם זה כבר עבר). אני חושבת שאת ישר מקטלגת כל מה שלא נוח לך או נכון בעינייך כ'הומפובי'.

אני לעולם לא אשתחרר מהידיעה שיש בעיתיות בכך שאני לסבית. אני אבל יכולה לקום ולהודות שעד כמה שרצוני לקיים את כל הנדרש מאדם יהודי, יש דברים שלא מתאימים לסגנון חיים שלי. שזה בעייתי אבל לא אכפת לי כי זו מי שאני.
בנוסף לכך, בכלל חוששני שאני לעולם לא 'אשתחרר' מזה כי אצלי אין שום הבדל בין החיים שלי לבין האמירה היהודית.

בתגובה ל: תראי נעמומה מאת: נוסעת סמויה
כתמיד, את צודקת, ברורה ומנוסחת היטב.
אכן המודל הזוגי הציבורי המקובל הוא מודל של גבר ואשה. רוב הנשים, גם אם זו לא ההעדפה
המיידית שלהן- יעדיפו לאמץ את הדפוס המקובל.
השאלה היא, בשלב ההתלבטות וגם לאחר החלטה- האם תהיה בחורה לסבית שלמה עם בחירתה
או שתחוש כפויה לפעול כך או אחרת (בכל החלטה).
אין לי איך להבהיר את דברי אלא ע"י דוגמא, שאמנם לא "מתלבשת" בול על העניין, אבל אולי
תסביר את כוונתי.
אחרי שילדתי, לא חזרתי לאותה הגזרה בה הייתי. הלכתי לחפש בגדים ונקלעתי לחנות בה כל
המלאי היה one size. מצאתי חולצה שמצאה חן בעיני, אבל, מה לעשות, היתה קטנה. שאלתי את
המוכרת אם יש מידה גדולה יותר, והיא הסבירה לי בסבלנות מזוייפת, כפי שמסבירים לתינוק, ש"זה
סטרצ'י, נמתח וישב עלייך בול, one size מתאים לכ-ו-ל-ן". כמה לא נעים לגלות שאני כנראה לא
כמו "כולן". החנות הזו פשוט לא סופרת נשים כמוני.
גם בציבור הדתי מציעים דרך חיים שמתאימה לכ-ו-ל-ן. עומדת בחורה ומרגישה בליבה שהיא לא
כמו כולן ושהציבור אליו היא מעוניינת להשתייך בכלל לא מתייחס למצוקה שלה. היא תחפש
תשובות ולא תמצא מענה במרחב הציבורי הדתי והשמרן, לא תראה אלטרנטיבה, אף אחד לא יגלה
לה שאותה השכנה, המכרה מבית הכנסת, מהגינה או מהמסגרת של הילדים גם כן התלבטה
באותם הקשיים ושכעת היא נשואה באושר. הלסביות היחידות המוכרות מזוהות וגלויות הן אלו
שבחרו בחיים לסביים.
לכן מבחינתה של אותה בחורה מתלבטת- זו האפשרות היחידה העומדת בפניה. ולגביה- היכרות
עם סיפורים כמו זה שלי- הם חידוש.

אני זוכרת שלפני שנישאתי הייתי בדיכאון והתלבטויות. חברה מאורסת שלי, ששמה לב למצב הרוח
בו הייתי נתונה, אמרה לי "איזה כיף לגלות שגם את לא "בעננים"! תמיד נראה היה לי שכלה אמורה
להיות רק שמחה, רק באופוריה, חשבתי שמשהו דפוק בי אם אני לא מרגישה ככה. תדעי לך שאצל
הרבה כלות הרגליים על הקרקע והלב בתחתונים" והאמת- היא כל כך הרגיע ועזרה לי בדיוק
במילים האלה שהיא אמרה.

הלוואי והייתי יכולה לפרסם את שמי ואת תמונתי. לא אעשה זאת כדי לא לפגוע בילדי, לא לחשוף
את בעלי. היכולת שלי לראות אחרים מלבדי, לחשב מעשה מול תוצאה ורווח מול הפסד הופכות את
הבחירה שלי למושכלת. בחירה שאמנם לא תאפשר לי לעמוד באור הזרקורים, אבל גם לא תגזול את
האור הזה מזולתי. איני חושבת שאני בחשכה, אני פשוט דואגת שלא להיות מסונוורת מרוב העצמי
שלי.

ולגבי הפסיכולוג, כל עוד אני לא יודעת על מי את מדברת ואת לא יודעת על מי אני- הרי שזה וויכוח
תיאורטי, ורק בעניין ה"מתקרבת אליו עם מקל" הצלחת להצחיק אותי, אבל רק כי אני חובבת אורי
חיזקיה. (זה בערך ב1:30)

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: דומה ושונה מאת: נעמומה
עסק בשאלה אם הקומוניזם הוא אחלה רעיון רק שהביצוע שלו היה כרוך בדיכוי זכויות אדם ורצח המוני, או שיש משהו בקומוניזם שגורם לכך שבהכרח הוא יהיה כרוך ברמיסת זכויות ורצח בממדים אדירים. דעתי בוויכוח הזה (ועם השנים הצלחתי לשכנע גם אותה) שהאפשרות השנייה היא הנכונה. מדינה קומוניסטית חייבת להיות טוטליטארית עם משטרה חשאית ושאר מרעין בישין, האחד כרוך בשני.

אני מספרת לך את זה כדי להבהיר נקודה חשובה בעיני. העובדה שלאותה בחורה מתלבטת, ששתינו דואגות לה מאוד, אין אפשרות לדעת שהשכנה, המכרה או אמא של החבר של הילד מהגן גם התלבטה באותם הקשיים נובעת מכך שהחיים של כל אותן נשים הן באפלה, וכי האופציה הזו כוללת מרכיב מרכזי של הסתרה. אם האדם היחיד שהיא יכולה לפנות אליו הוא לסבית גלויה ומזוהה, אז יש משהו מובנה ביציאה מהארון ובחיים הלסביים הגלויים שנותן לאותה בחורה במצוקה כתובת לפנייה, ולפעמים ממש הצלה. זה אומר שיש משהו נכון מובנה בפתיחות לנושא והכלה של הומואים ולסביות בחברה, שמקל על צעירים מתלבטים. השיטה שלך לא נותנת לה כלום.

גם אם תהיה כתבה בעיתון, ונניח שיפנו שתי בחורות וירצו לדבר איתך, את מוכנה להיפגש עם נשים זרות ולעזור להן? קשה לי להאמין, כי תמיד יהיה החשש הזה מפני פגיעה בבעל ובילדים. וגם אם תדברי איתן, שם זה ייעצר. לא תוכלי להקים התארגנות כמו "בת-קול", כי הלסביות כל כך מנותקת מהעולם שלך שאת לא באמת במקום שאת יכולה לעזור לנשים אחרות לעבור את מה שאת עברת. אני יכולה להעיד מנסיון אישי שבשנים הספורות שאני מחוץ לארון כבר פנו אלי נשים מהמעגל של שכנות/מכרות/אמהות של ילדים מהגן. הן יכלו לפנות אלי כי הן יודעות מי אני ומה אני. אליך לעולם לא יפנו.

זו הסיבה שהארגונים שעוסקים בנושא מנקודת מבטך הוקמו ומופעלים על ידי רבנים ושאר שליחים מטעם עצמם. אנשים שבתוך זה לא יכולים לעשות כלום, הם עסוקים מדי בלהתחבא. זו הסיבה שאין בשורה בדברים שלך. נשים שהתחתנו ומתביישות בנטייה המינית שלהן היו מאז ומעולם. הידיעה שמן הסתם יש עוד נשים במצבי אבל אין לי איך להגיע אליהן קיימת בטח אצל לא מעט צעירות שמתלבטות. לבוא ולהגיד שזה נכון לא מקדם שום דבר.

אין לי שום בעיה עם מישהי שאומרת שפעם היתה לה מערכת יחסים לסבית מאושרת והיום יש לה מערכת יחסים סטרייטית מאושרת. זה לא מאיים עלי בשום צורה. זה אומר שאותה אחת נמצאת איפשהו באיזור הביסקסואלי על הסקלה. סבבה לה. יש לי בעיה עם מי שאומרת שלסביות היא יצר (ואילו מיניות סטרייטית כמובן לגיטימית), שלצאת מהארון ולחיות עם אישה זה כשלון מבחינה דתית, שמערכת יחסים לסבית היא הרסנית בהכרח, שהאושר הגדול יותר טמון ביחסים סטרייטיים ללא קשר לנטייה המינית של כל אחת. אלה אמירות מסוכנות בעיני. והכי מסוכן להגיד למישהי צעירה שאם רק תנסה מספיק היא תוכל "לצאת מזה". כי המחקרים מעידים הפוך. את כל הזמן משחקת על הגבול של האמירה המסוכנת הזו, ועל זה אני לא מוותרת לך.

בתגובה ל: ויכוח ישן שלי עם זוגתי מאת: נוסעת סמויה
ישנם הרבה עניינים שהזרם הדתי מצניע, ושאם אדם כלשהו מחפש יועץ בתחום- יהא עליו להתגבר
על בושתו ולמצוא לו יועץ. כל הנושא המיני הוא טאבו, וכדי לקבל ייעוץ מיני (ולא משנה אם
סטרייטי או הומולסבי) יש למצוא חומר קריאה מתאים.
סקסולוגים וסקסולוגיות ידועים הם מצרך נדיר במרחב הדתי.
האמת- אני שמחה בזה.
מאוד.

בעולם אוטופי יהודי- מי שהיה זקוק לסיוע ועזרה- היה מוצא אותו בספרים, ואולי היה פונה לרב
מהוגן וירא שמים שעל הדרך יתן לו גם את הערך המוסף של יופי וקדושת הזוגיות.
וילדיי היו מקבלים את המידע שהייתי בוחרת ללמדם בדרך שראוי להציג בפניהם את הדברים.

אך כיום, בעולם בו יש שפע מידע בכל תחום - כמות המידע שעלולה להגיע (ומן הסתם תגיע) אל
ילדי טרם הזמן שראוי להם לשמוע היא גדולה- ועלי לעשות עבודת שטח מוקדמת מעמיקה יותר
ושגם תכלול יותר מידע אולי ממה שראוי להם לדעת.
לכן אני גאה בכך שאיני מתכוונת להיות יועצת בנושאי מיןאו העדפה מינית. אני שמחה על כך
שהדברים מוצנעים בתוככי ביתי. לפעמים אדם צריך להתלבט בנפשו פנימה. לשמוע קודם כל את
האמת. בושה ולחץ חברתי הן כח, אך לא תמיד כוח הרסני. אותה בושה ואותו פחד מ"מה יגידו"
גורם לרובנו להמנע מפשע וללכת בדרך הישר.
חוסר בושה מינית (ושוב- גם במרחב הסטרייטי וגם במרחב ההומולסבי) הפך את החברה בה אנו
חיים לחברה של פריצות. השיח הוא לא על בניית זוגיות אלא על "הגשמה עצמית" ועל "סיפוק
עצמי".
אני לא מתכוונת להצטרף לזרם החשפני וההרסני. אין שום סיבה שמעל איזושהי במה אספר מה
שמתרחש בין הסדינים אצלי בבית או מהן המחשבות והפנטזיות המיניות שלי.
יצר המין הוא יצר. יצר ההשרדות הוא יצר. יצר רכושנות הוא יצר.
לכל היצרים פן חיובי, אך גם כח שמושך לשלילה. במקרה של יצר המין- כל הפרסום והפומבי רק
מחזק את הכח השלילי שביצר הבסיסי והחשוב הזה.
המידע- ראוי לו שיועבר בצינעה, לאו דווקא מאם לבת כמו בשיטה המסורתית, אלא גם בפאנלים
ושיעורים בפני קבוצות גדולות, אבל ע"י סינון הבמה שמעליה נישאים הדברים וסינון קהל
השומעים.
אז נכון. מי שזקוקה לעצה לא תוכל לפנות אלי. לטובת הבית והחינוך של ילדי- איישם את נושא
הצניעות שחשוב לי כל כך. בעולם אחר גם לא הייתה סיבה לכתבה מהסוג שייעשה כאן, אך כיוון
שיש כיוון במרחב הפרסום הציבורי, שישנם קולות שגוברים על קולות אחרים- התנדבתי לייצג את
אותו הקול של מי שהיא שונה בהעדפותיה המיניות ובחירותיה שונות ממה שמפורסם.

כפי שכבר כתבתי- יצר המין הוא יצר. כמו כל יצר- הוא צריך להיות גדור, מנותב ומרוסן. לכן אין
לי כלל מה להתווכח או לענות על מה שכתבת כאילו טענתי היא "שלסביות היא יצר (ואילו מיניות
סטרייטית כמובן לגיטימית)" שזה סילוף של דעתי לחלוטין. שהרי מיניות סטרייטית היא בהחלט לא
לגיטימית אם היא מנוהלת בפריצות, בפרסום יתר ותוך הדגשת יצר העצמיות והאנוכיות, ואילו
זוגיות בריאה מתוך צינעה ואהבה הדדית היא יפה בעיני בכל צבעי הסקאלה.

ואגב, לגבי קומוניזם- אני מסכימה איתך לגמרי, אבל אולי בגלל שקראתי יותר מדי אורוויל.
ההשוואה לנושא שלנו לא מתאימה, כי היהדות אינה שוללת את דרכו של האינדובידואל, פעמים
רבות היא אף כוללת בתוך מסגרתה מקום ואפשרות ליחיד לחרוג מדרכו של הציבור מבלי להוציא
עצמו מן הכלל.
הקומוניזם בלע את היחיד בתוך הכלל. היהדות מפרידה יפה בין המרחב הציבורי לזה הפרטי, תוך
אמירה שגם "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (שמת לב שאין פה דרישה לביצוע, אלא
הוראה להשתדלות?!)

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: ההבדל שבין חשיבה לבין פרסום ואמירה מאת: נעמומה
שאין הרבה עניינים מוצנעים בציבור הדתי לאומי. הטאבו היחיד באמת הוא מיניות, וגם הוא טאבו חלקי בזמננו (הודות לארגונים שהעלו אותו על פני השטח). תני לי שם של סקסולוג ידוע אחד, לא במגזר הדתי אלא בכלל. אם כבר להפך, אדם חילוני לא בטוח למי לפנות במקרה כזה. אדם דתי יודע בדיוק למי הוא יכול לפנות - לרב. ויש לפחות רב אחד שהוא יותר ידוע כסקסולוג מאשר כל דבר אחר.

כך שיש עיסוק בנושא. רק שהטרמינולוגיה שונה. יש קודים. לא אורמים "הומוסקסואליות" אלא "נטיות הפוכות". לא אומרים "חדירה" אלא "מכחול בשפופרת". והביטוי האהוב עלי - "שולחן הפוך". ועוד כהנה וכהנה. ספרים נכתבים בנושא, שו"תים מתפרסמים בנושא הן בדפוס והן באינטרנט. יש כתבות בנושא בעיתונות הדתית. כך שנקודת המוצא שלך לא מדויקת, בלשון המעטה.

גם האוטופיה כלפי ילדיך מוטעית מיסודה בעיני. במקום שאין עיסוק בריא ופתוח בנושא, ילדים מקבלים את המידע בדרכים מחתרתיות. ומידע מחתרתי אינו בהכרח מהימן. דרך חברים, מגזינים שעוברים מיד ליד מתחת לשולחן, הגזמות של אחים גדולים, וחיפושים ליליים בגוגל לומדים על מיניות באופן הרבה יותר גרוע מאשר אילו היה שיעור מסודר בנושא ויכולת לגשת למבוגרים ולדבר איתם על כך בחופשיות. זו דעתי (ולא רק דעתי).

המשפט "חוסר בושה מינית הפך את החברה בה אנו חיים לחברה של פריצות. השיח הוא לא על בניית זוגיות אלא על הגשמה עצמית ועל סיפוק עצמי" - נו באמת. את מערבבת שלושה דברים שאינם קשורים בכלל זה בזה. דיבור ראוי וחופשי על מיניות לא הופך חברה לחברה של פריצות. פריצות היא מעשה ולא דיבור. העברת המוקד מבנייה עבור הכלל או בנייה זוגית לבנייה אישית היא תופעה ארוכת טווח שמתרחשת בחברה שלנו עשרות שנים. יש לה המון גורמים. לדעתי חוסר בושה מינית אינה אחד מהם, והטענה שאת אומרת במשפט שלך זקוקה לראיות.

שיהיה ברור, אני לא בעד פריצות מינית (מה שזה לא אומר). אני בעד סולידיות. אני גם בעד צניעות בדיבור (הפרטי והציבורי גם יחד) אבל אני מתנגדת לדריסה של הפרט ושל צרכיו (כן, צרכים, לא יצרים) עבור מודל שלא קיים. אוטופי, כמו שאת בעצמך אמרת. במזבח ה"בניית זוגיות" הזה מוקרבים לא מעט אנשים. חלקם מתישהו מתנערים ומוצאים דרך החוצה (בזכות שיח שקיים מחוץ לעולם הדתי, לא בתוכו) וחלקם נידונים לכלא כל חייהם. לא רואה שום ערך בכלא הזה. הוא מנוגד לתפיסה היהודית שלי, ולדעתי משרת אך ורק את ההנהגה הרבנית. לא את היהדות, לא את התורה ולא את החברה. חברה שבה יש המון אנשים מתוסכלים ועצובים אינה חברה בריאה, והתורה ממש לא מכוונת אותנו לשם.

ועכשיו אני מגיעה לסתירה העיקרית בדבריך. "אין שום סיבה שמעל איזשהי במה אספר מה שמתרחש בין הסדינים אצלי בבית או מהן המחשבות והפנטזיות המיניות שלי". אבל זה בדיוק מה שאת עושה עם הכתבה שאת בעצמך יזמת. אם בראיון דיברת בצניעות ולא פירטת פנטזיות מיניות (מה שאני מניחה שקרה), אז אין שום בעיה. את יכולה להגיד את הדברים האלה גם בשמך המלא. ואם את מפרטת שם פנטזיות מיניות או נכנסת לתיאורים בחדר המיטות אז הדברים אינם ראויים גם בשם בדוי. לא שכנעת אותי מדוע לומר את הדברים בשם בדוי זה בסדר, אבל בשמך האמיתי לא.

ולגבי הדברים שלך על יצר, פריצות ופרסום יתר: תראי, יש מלכודת מובנית בשיטה שלך. כשזוג נישא זה בעצם חגיגת מיניות. אבל אנחנו עושים לה סובלימציה, קוראים לזה בית נאמן וענבי הגפן, ומצניעים את העניין המיני. זה אחלה בעיני דרך אגב. אבל כשמישהי אומרת בפורום ציבורי כלשהו שיש לה בת זוג זה מיד החצנה מיותרת של מה קורה בין הסדינים במיטה. עיסוק בנטייה מינית אינו פרסום יתר, הוא עיסוק סביר. אבל אם רוצים לתת לגיטימציה רק לסטרייטיות אז זו דרך מוסווית לעשות את זה. לקבוע שמותר לדבר על מיניות סטרייטית (ואני מחזירה אותך לפיסקה הראשונה שלי. העיסוק בנושא בעולם הדתי נפוץ מאוד) אבל על קיומה של הומוסקסואליות אסור לדבר בכלל, זה לא צנוע.

ההשוואה שהתכוונתי בהקשר של קומוזניזם היתה בהיפוך. הקומוניזם כולל בתוכו מרכיב של דיכוי, ובאותו אופן יציאה מהארון כוללת בתוכה מרכיב של תקווה. היהדות לא חלק מהמשוואה בעיני בהקשר הזה.

בתגובה ל: נתחיל מזה מאת: נוסעת סמויה
נראה לי שאנחנו מסכימות על העובדות ומתווכחות על הטרמינולוגיה.
כמו שכתבתי- בעולם אוטופי הידע היה מגיע בזמן בו הילד מוכן נפשית וגופנית לקבלו, ומתוך שאני
מודעת לכך שאיני חיה בעולם אוטופי שכזה- הרי שאחנך את ילדי כפי שנכון ובקצב הנחוץ,
והשיחה איתי, כמו בכל נושא תהיה פתוחה. גם לגבי חינוך מיני מחוץ לבית- אעדיף אדם ידוע
ומוכר וקבוצה אינטימית על פני שיעורים רבי משתתפים.

דיבור חפשי על מיניות מעורר להתעניינות גדולה יותר בתחום. אם כולם מדברים על נושא מסויים,
ואדם מסויים מרגיש שהוא "מחוץ לעניינים", ברור שהוא יחקור בנושא יותר מאשר לו היתה
החברה מתעסקת בנושא בצנעה.
מסיבה זו מגיעים נערים ונערות בגילאים שהולכים ונהיים מוקדמים יותר ויותר להתעניין בחמרי
הדרכה מינית, ואף מגיעים לתמונות וסרטי פורנו למיניהם. סקרנות מינית מעוררת להתנסויות
מוקדמות. די היה לי לעיין במחקר המראה את אחוזי הנערים והנערות המתנסים בקיום יחסי מין.
כידוע כמות הילדים שהתנסו בקיום יחסי מין בגילאי 12-15 עלה בשיעור של יותר 75% במהלך 10
השנים האחרונות.
ההוכחה שיש לפני אמנם עוסקת בנוער אך אנו מדברים על הלך רוח חברתי. עיסוק מילולי בהחלט
פותח פתח לעשייה גם במגרש המעשי. (ובאופן ספציפי על יצר המין אמרו חז"ל "יצר קטן ישנו
באדם, מרעיבו- שבע, משביעו- רעב.")

לגבי "צרכים לא יצרים"- אנו מסכימות על העיקר ומתווכחות על הטרמינולוגיה.
אולי אינך אוהבת את הביטוי "יצר". ייתכן והוא נשמע לך שלילי. לא ברור למה.
יש לנו צרוך לאכול, הוא נובע מיצר ההישרדות.
יש לנו צורך לביטוי עצמי, הוא נובע מיצר אנוכי- שקשור בהחלט ליצר ההשרדות.
יצרים אינם שליליים.
יצר המין הוא יצר. הוא גם צורך. הוא ניתן לניתוב ולשליטה, ולמציאת ביטוי הולם, נכון ובריא.

לגבי שם בדוי, צניעות או לא צניעות - אין מה להתווכח. אני לא מעוניינת להכנס לראשו של גבר
שיודע על נטיותיה המיניות של אשת חברו, אין לי מה לתת פתחון פה לבעלי הדמיון הפרוע.
האמירה שנישואין סטרייטים אינם גורמים להתייחסות מינית, ואילו זוגיות הומולסבית מצטיירת
במלוא מיניותה בעיני הציבור- מוכיחה עצמה בשטח. אין לי מה להתווכח עם הרוחות המנשבות.
די לי להתבונן מהצד על הלבוש והחזות החיצונית שמציג זוג סטרייטי במצעד האהבה שלהם
בחתונה או בפומבי שהם מציגים כלפי העולם, לאותן סיטואציות במגזר ההומולסבי. ושוב- כואב לי
להכליל. ברור לי שהזוגיות היומיומית בכל המגזרים אינה כה מוחצנת, אבל מצעדי הגאווה על
המיניות הצועקת שבהם נטמעו בתודעה (ואני ממש לא מדברת על הצעדה של הקבוצה הדתית
חברותא- בת קול). אני לעולם לא אתנשק עם בעלי ברחוב. אין סיבה להחצנה כזו. מצעדי הגאווה
מלאי תמונות של מיניות מתפרצת בלבוש ובמעשה- וזה מה שמתעורר אסוצייטיבית כשכל אדם מן
הישוב שומע על נושא הנטיות ההפוכות.
עשיתי חישוב קר של רווח מול הפסד. החישוב הזה אומר שאין שום סיבה לערער את מה שיש לי
תמורת רווח מפוקפק מחשיפה.
למה כ"כ חשוב שאחשף?
למי באמת זה יתרום?
מי שכל כך תתעניין בעיצה וסיוע- תמיד תוכל לכתוב למערכת העיתון שתעביר אלי את המכתב.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: רק טרמינולוגיה מאת: נעמומה
אין שום הוכחה לכך שדיבור על מיניות באופן צנוע וראוי מעורר התעניינות גדולה יותר. יש קושי לחקור באמת את המנהגים המיניים של בני נוער, ובפרט בארץ. בגלל האווירה (השלילית בעיני), בציבור החילוני יש נטייה לבני נוער להגזים בנסיון המיני שלהם ולענות שהם התנסו יותר ממה שקרה במציאות. אצל חרדים הנטייה היא הפוכה, הם היו מודים בהרבה פחות ממה שהתנסו אם בכלל היה אפשר להציג שאלון אמיתי בנושא לנוער חרדי. ואגב, בקשר לעניין במיניות וצפייה בסרטי פורנו ואף בפנייה לזנות - כל מי שמבין בתחום יכול לספר לך עד כמה אחוז החרדים הפונים לשירותי מין (בצפייה או ממש) גבוה מאחוזם באוכלוסיה. הם לא בני 12, אבל הם בני 17, והמספרים מבהילים ממש.

אני לא יודעת אם דיבור על מיניות עלה בעשור האחרון במידה שמסבירה את העלייה בכמות הילדים שהתנסו ביחסי מין בגיל צעיר. להבנתי הבעיה אינה בעצם הדיבור על מיניות, אלא באופי העיסוק בנושא. כשהעיסוק לא קיים, מושתק, טאבו, מתעוררות בעיות קשות (וכל מי שטיפל אי פעם בציבור החרדי שם באמת אין דיבור על מיניות יכול לספר על זה באריכות). כשהעיסוק לא נכון (כמו שמתרחש בשיח העממי היום, כפי שמתבטא במדורת השבט - הטלוויזיה), מתעוררות בעיות מסוג אחר (והן גלויות ולא צריך להרחיב עליהן את הדיבור). אני לא מעדיפה אף אחת מהדרכים. על כן, אני לא מקבלת את הגישה שלך שזה או השיטה החילונית-פרוצה או השתקה. לכן המסקנה שלך לא מקובלת עלי.

הדיון הזה הוא בשולי הדברים, אבל הוא חשוב. הגישה הפוריטנית שאת מציגה, שמה שלא מדברים עליו לא קיים (וכן, הבנתי אותך נכון.) הוא שגוי ואף מסוכן. טאבו מוביל לייאוש. אם אין מוצא ראוי ובטוח לדבר על מה שמעסיק את הנוער, הוא ימצא מוצא פחות ראוי ופחות בטוח. בעקרון כל בני הנוער הבריאים בנפשם מתעניינים במין ובמיניות של עצמם. השאלה היא איך הם מבטאים את ההתעניינות הזו. הדרך שאת מציגה כאן פשוט לא נכונה. עלו על זה כבר בחינוך הדתי, אבל החינוך החרד"לי והחרדי עדיין חושבים שאם לא ידברו על זה זה לא יקרה. ואיזו שטות זו. מעניין כמה סטירות לחי חינוכיות נדרשות כדי שגם הם וגם את תבינו שזה פשוט לא נכון.

הביטוי "יצר" בהקשר של מין מופיע בשימוש שלילי בדרך כלל. את היצר צריך לכבוש, צריך לנצח. זאת אומרת שהוא סוג של אויב. זו הטרמינולוגיה הסטנדרטית בשפה הדתית, לא סתם קריאה שלי. ואגב, הציטוט המדויק מדברי חז"ל עוסק באיבר קטן שיש לו לאדם, לא יצר קטן. חז"ל הבינו את נפש האדם יפה מאוד, הם ידעו שלא מדובר ביצר קטן אלא ביצר גדול מאוד.

לגבי הפיסקה שלך על החצנת המיניות בהקשרים סטרייטיים או הומולסביים - זה כמעט לא ראוי להתייחסות מרוב שזה מנותק מהמציאות ומבטא הומופוביה בלבד. כמה זוגות הומואים או לסביות מתנשקים ברחוב ראית? עזבי מתנשקים, נותנים ידים - כמה ראית? וכמה סטרייטים? וזוגות שנמרחים אחד על השני? כמה ביטויים לא צנועים של מיניות סטרייטית ראית בטלוויזיה ובסרטים? וכמה הומולסבית? גם אני לעולם לא אתנשק עם זוגתי ברחוב, אנחנו זוג סולידי, אבל יש מלא זוגות שכן עושים את זה, והם סטרייטים כמעט כולם. הנקודה היא לא שבמצעד הגאווה יש סיטואציות של מיניות מתפרצת בלבוש ובמעשה (מה שיש בעוד מיליון סיטואציות פומביות אחרות, רק בהקשר הסטרייטי), הנקודה היא שמנקודת המבט ההומופובית כל אזכור של מיניות לא סטרייטית היא היא מיניות מתפרצת. האסוציאציה שם עוד לפני התמונות ממצעד הגאווה, שגם הן כמובן סלקטיביות. על כל פרובוקציה מינית אחת יש אלף אנשים סולידיים, רק שאותם לא מראים.

הסברתי באריכות למי יתרום אם תיחשפי, לאילו נשים תוכלי לעזור. הסיבה שאת לא רוצה להיחשף היא כי את מפחדת שיתייגו אותך ויקטלגו אותך. את מפחדת מההומופוביה שגם את לוקה בה, ובדרכך הצנועה גם מלבה אותה בהודעות שלך בפורום הזה. זה לא קשור לחינוך ולא לצניעות ולא לשום דבר אחר. זה נוגע בנקודה שהבהרתי גם קודם - כשאת נגועה בבושה ובפחד את לא מועילה לאף אחת אחרת במצבך. אין שם בשורה.

בתגובה ל: ממש לא רק טרמינולוגיה מאת: נוסעת סמויה
ושוב את מסכימה איתי לחלוטין.
גם אני מסכימה על הצורך בעיסוק בנושא המיני, בתנאי שהוא נעשה מתוך דיבור צנוע וראוי.
אך הוא לא כזה.
אני לא בעד השתקה בשום פנים ואופן, אלא כמו שכתבתי בעבר- שיחה שבוררת לה את הקהל ואת
הבמה עליה נישאים הדברים. לכל גיל ולכל ציבור יש להתאים את המידע. לא השתקה- אלא סינון,
ניתוב, גידור.
מעולם לא טענתי שמה שלא מדברים עליו אינו קיים. מה שטענתי הוא שלא בכל גיל ולא כל קהל
ראוי להיחשף לכל סוג של מידע. הדברים צריכים להיות קיימים ונגישים למי שזקוק להם, אך
מספיק מוצנעים כדי שלא להגיע למי שהמידע אינו רלוונטי ונצרך לו.

לגבי החשיפה האישית, ו/או ההומופוביה שלי לכאורה:
את זהותי חשפתי בפני כמה אנשים שראיתי שהיה להיחשפותי משמעות אמיתית כלפיהם. זו
העיתונאית, זו בחורה שהתלבטה פה בפורום ונוצר בנינו שיח, אילו כמה חברות, הגיניקולוגית שלי
והרבנית אצלה למדתי ועוד.
את בעלי יידעתי מיד כשהרגשתי שהיחסים מובילים לחתונה.
איני מתביישת בנטייתי המינית. עולם הרגשות, הזכרונות והתחושות שלי רחב ורגיש יותר משל
אחרים בזכות זה. אני גם גאה ביכולת שלי לבחור ולנתב את רגשותי, צרכי ויצרי מבלי להתעלם גם
מעולם השכל והמחשבה וגם מעולם הרגש.
פחד אמנם יש בי, אבל לא לגבי עצמי או מעמדי, אלא יותר כלפי האנשים הקרובים אלי שהמידע
וודאי ישפיע עליהם ועלול לפגוע בהם. קוראים לזה התחשבות.

מוזר לי שאת ממהרת להדביק את תוויות ה"הומופוביה", "חיים בחושך", "השתקה", "טרור", "פחד"
ועוד על פוסט שכל כולו בקשה צנועה מנשים שמעוניינות לחלוק סיפור חיים של התמודדות
ובחירה- לפנות אלי. סיפורן אינו בא להטיל דופי בסיפורים אחרים. הוא בא להאיר דרך וזרם שאינם
חשופים לעינו של המתבונן הדתי. כל אותן נשים שאפשר לפגוש במכולת, בגן ילדים, בבית הכנסת
שבתוך נפשן ישנו סיפור מרתק.
באותו ירחון מתפרסמים הרבה סיפורים כאלה, על נשים ששינו את אורח חייהן (חוזרות בתשובה,
הסבה מקצועית, שגילו כוחות נפשיים מיוחדים או שעברו אירוע ייחודי בחייהן) איני רואה מה כ"כ
חורה לך. מה מפחיד אותך כל כך? רק בגלל שאני בוחרת להשאר עלומת שם?

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: אז על מה הכעס? מאת: נעמומה
וגם אני עלומת שם (לפעמים). לא זאת הנקודה. את הטענה המרכזית שלי הבהרתי באחת ההודעות הקודמות. הסברתי באריכות מדוע אין שום בשורה באמירה שלך, בראיון הזה מכל ההיבטים האפשריים. נימקתי מדוע העובדה שאין אישה, כולל את, שמוכנה לספר את הסיפור הזה עם חשיפת שמה מעידה משהו על הבשורה (הנעדרת) בסיפור. הדברים כבר נאמרו.

הבחירה להתעלם מהנטייה המינית ולהינשא לגבר ולהראות לעולם כאילו מישהי היא סטרייטית היא בחירה של חיים בחושך, זו לא תווית זו עובדה. יש כאלה שטוב להן שם (פולניות למשל) אבל זה עדיין חשוך. הומופביה נושבת מבין הודעותיך באופן שקשה לפספס. השתקה היא כשמונעים שיח פתוח, ואת מפרטת מדוע את נגד שיח פתוח. פחד מהפגיעה במשפחה נאמר על ידך לאורך הדיון. וטרור - במילה הזו לא השתמשתי בשרשור הזה, אין לי מושג מדוע את מייחסת לי אותה. אין כאן שום תווית, הכול נכתב כאן בפורום.

לא חורה לי בכלל שאת מתראיינת לעיתון, את מוזמנת להתראיין בכל במה אפשרית, ואפילו לפתח פרסונה ציבורית פסאודונומית לבחירתך. בסופו של דבר אין לי ספק שיציאה מהארון היא התשובה למצוקות של רוב ההומואים והלסביות, גם הדתיים. גם אין לי ספק שהשינוי שבת-קול אחראית עליו (עבור נשים באופן אישי ועבור החברה בכלל) קשורים באופן הדוק לדרך של יציאה מהארון וחיים במשפחה לסבית. כל מה שניסיתי לעשות כאן הוא להראות לך למה השיטה שלך מוכיחה את טענתי זו. לא השתכנעת, ממשיכים הלאה.

בתגובה ל: שום כעס ושום פחד מאת: נוסעת סמויה
כתבת: "הבחירה להתעלם מהנטייה המינית ולהינשא לגבר ולהראות לעולם כאילו מישהי היא
סטרייטית היא בחירה של חיים בחושך, זו לא תווית זו עובדה"- איך עובדה? מה עובדה?
דבר כזה תיאלצי להוכיח.
יש לי בעל שאני אוהבת למרות שלא האמנתי שאי פעם אוהב גבר.
יש לי ילדים מקסימים.
יש לי חיים חברתיים שלא נאלצים להתמודד עם הקושי של להיות אחר (ובלי קשר למה שאני
חושבת, החברה שלנו לא מקבלת את השונה בקלות וזו בהחלט עובדה שאני משערת שאת מסכימה
איתי עליה)
אני חיה בשלום והרמוניה עם סביבתי וחבריי. אני לא חיה בחושך.
טענתך כי המחיר שאני משלמת הוא חושך, יהיה שווה לטיעון שלי שאת, עם התיוג החברתי,
שבוחרת להתעלם מהצורך להשתייך לקהילה הדתית המיין סטרימית (שוב, בלי לדון אם זה צודק או
לא או אם זה בסדר או לא שכך נראית החברה הדתית) חיה בחושך.
איני טוענת שאת חיה בחושך למרות שאת חיה בוויתורים.
איני טוענת שבחורה בדיאטה חמורה חיה בחושך למרות שהיא שוקלת כל ארוחה.
איני טוענת שאדם שרודף כל הזמן אחרי מעמד אך מוותר על חיי משפחה חי בחושך.
כולנו עושים שיקולי רווח מול הפסד, כל בחירה היא וויתור על האופצייה האחרת. אלו לא חיים
בחושך.
בחושך חי רק מי שעמד בצומת דרכים ובחר בעיוורון באחת מהן מבלי לשער את המחיר שישלם,
ואת ההפסד בכך שלא בחר באפשרות האחרת. אדם כזה יתעורר יום אחד ויגלה שעשה כברת דרך
במסלול שהוא טעות עבורו, שהתשלום הכבד שנגבה ממנו לא היה שווה את המאמץ. להיות מבוגר
או עייף או רחוק מדי מכדי להיות יכול לשנות או להתחרט- זה לחיות בחושך.
אדם כזה- רק כשיגיע לקצה המסלול, למקום בו יש טיפת אור- יוכל להביט אחורה ולראות כמה
טעה, כמה חשוכה היתה דרכו והוא אפילו לא הבחין וכעת הוא שבוי בטעותו.

ייתכן ואין בשורה חדשה בכתבה שחברתי עושה אודות נשים כמוני.
רוב הכתבות אינן חידוש גדול.
הן באות להכיר לנו תופעה או אדם מזווית אחרת.
להעלות נושא לסדר היום ואפילו אם עסקו בו בעבר.

אני חושבת שכמו כל נושא- גם יציאה מהארון היא עניין אישי.
יש אנשים שזו התשובה בשבילם, ויש כאלו שתהיה זו טעות חייהם.
אצלי באופן אישי יהיה הנזק רב על התועלת.
תאמיני לי, שקלתי את הדברים.
ייתכן ובאיזשהו זמן בעתיד הדברים ישתנו (אני שומרת על חשיבה פתוחה ורחבה ולא שוללת באופן
מוחלט). כרגע, מתוך ראייה מפוקחת של מי שדרכה מוארת תמיד (לפחות כל צעד מחושב כך
שדברים נהיים ברורים ומוארים) אני יודעת מה נכון לי.
מוזר שאת מכלילה את כל ההומואים והלסביות כאילו אנו מיקשה אחת שדרך אחת מתאימה
לכולנו, וצורת חיים אחידה הולמת את רובנו.
יציאה מהארון היא אכן "התרת הספקות". למי שהיו לבטים- היציאה מהארון היא הקביעה
החברתית שמעתה זו הדרך שנבחרה. היא הצהרת כוונות, ואיתה יעלמו הסודות וההתחבטויות.
היא נכונה למי שהחליט לחיות חיים הומולסביים.
היא מעלימה הצעות "שידוכים" מציקות, היא סותמת את הפה לדודות מנדנדות והיא סוללת דרך
להכרה בבן/ בת הזוג.
אבל מי שלא בחר בחיים כאלה אלא התלבט והחליט דווקא על האפשרות השנייה- לשם מה לו
להכריז על עצמו שהוא בעל נטייה מינית שונה?

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: אז ללא מורא ובלי חרון אף מאת: נעמומה
הסברתי נימקתי ופירטתי למה הבחירה שלך היא בחירה של חיים בחושך. יש אנשים שטוב להם בחושך (לא רק פולניות), אבל זה לא משנה את העובדה הזו. חיים במסתרים, עם סוד גדול, ושקרים כלפי כל מיני אנשים, הם חיים בחושך. הסיבה שיש לך חיים חברתיים שלא נאלצים להתמודד עם הקושי של להיות אחר הוא כי את מסתירה מהחברה את היותך "אחרת". ההסתרה הזו היא החושך שאני מדברת עליו. בחושך יש אלמנט טוב, למשל אישה שיולדת לא רוצה אור אלא מקום מוחשך. בחושך מופרש הורמון מרגיע בגוף. זו הגדרה טובה למצבך - את בחושך ונהנית מהתופעות לוואי שלו.

אני חושבת שאת לא יודעת מספיק על החיים שלי כדי לקבוע שאני בוחרת להתעלם מהצורך להשתייך לקהילה הדתית המיינסטרימית. הניסיון להדביק את התווית "חושך" לכל בחירה לא מצליח לך, בלשון המעטה. ספציפית בחירה של הסתרה וסוד קשורה בחושך, לעומת בחירה הפוכה. לא במקרה קוראים לזה "לצאת מהארון" - כי בארון סגור וחשוך, ומחוצה לו יש אוויר ואור. כנראה שהתחושה הזו של סגירות וחושך בארון משותפת להרבה אנשים, ולכן זה המונח שהתקבע.

ואם כבר הזכרת אדם שמתעורר בסוף ימיו לגלות שהבחירה שלו היתה מוטעית וכבר אין זמן לתקן, הזכרת לי מאמר שקראתי לפני כמה שבועות. לפני זמן מה יצא באנגלית ספר שנקרא "The Top Five Regrets of the Dying". כתבה אותו אחות שעבדה הרבה שנים בהוספיס. היא אספה את החרטות של האנשים שעמדו למות וגילתה שכמה מהן חוזרות שוב ושוב ושוב. היא כתבה על זה ספר, שכותרתו מדברת בעד עצמה. החרטה מספר אחת, הנפוצה ביותר, היא: "הלואי והיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני." אני מניחה שאת חושבת שאת מונעת מרצון פנימי ולא מלחץ חברתי-חיצוני. אבל אני גם מרשה לעצמי להניח שנשים רבות שבוחרות כמוך (לאו דווקא את באופן אישי), כשהן מגיעות לרגע האמת ובוחנות את חייהן בכנות, יודעות שבפנים הן רצו משהו אחר אבל בחרו מה שבחרו בגלל הציפיות של אחרים. לא במקרה זו החרטה הנפוצה ביותר. אני לא חושבת שכל בחירה שבדיעבד מתגלה כטעות היא חשוכה, את מנסה לרדד את המונח "חושך" בהקשר הזה כדי שלא ידבק בבחירה שלך. אבל אני בפירוש חושבת שבחירה של לחיות את החיים שהחברה רוצה ממני ולא את החיים שהייתי רוצה לעצמי מובילה לחושך. שמעתי את הדימוי הזה ממספיק אנשים ונשים בחיים בשביל לדעת שהוא נכון.

לא תמיד אני בעד יציאה מהארון. אני חושבת שיש מחיר לצעד הזה, וכל אחת צריכה לבדוק אותו. אבל כשמגיעים ל"הוראה לרבים" ולכיוון כללי אז אין לי ספק שזה הכיוון הכללי הנכון. עבור היוצאות מן הכלל המחיר לא שווה את זה, עבור הרוב המחיר של היציאה מהארון שווה את זה (אני אומרת את זה על סמך הניסיון, וגם מהתהליך האישי שלי). גם אם מישהי נמצאת במצב שאני הייתי - שמחשבה על כך שכולם ידעו שהיא לסבית והיא תרגיש מנודה ולעולם לא תוכל לחיות חיים חברתיים נורמליים כי תתויג כ"סוטה" - עדיין המחיר הזה שווה לה. ההר הזה הרבה יותר מפחיד מלמטה מאשר הטיפוס עליו. כיוון שלא עשית את הצעד הזה אין לך כלים לשפוט עד כמה המחיר קשה, את רק יכולה לדמיין. ובדמיון זה באמת בלתי אפשרי, רק כשעוברים את זה מבינים שזה אפשרי ואפילו שווה, כמו הרבה התמודדויות בחיים.

אני מכלילה אנשים בעלי נטייה מינית מסוימת (לא דו-מיניים, שהבחירות שלהם שונות) בלי להתבלבל ובלי להתבייש. עבור מישהי שהיא לסבית דרך החיים המועדפת היא חיים עם אישה. דרך חיים אחרת היא מה שחז"ל כינו "מיטת סדום" - מתאימה לאנשים אחרים. יציאה מהארון אינה התרת ספקות, היא בחירה בחיים, ובאורח חיים המתאים למבנה האישיות והנפש. אני מבינה שיש נשים שבוחרות אחרת, וכמו שאמרתי לא תמיד אני ממליצה לכל אחת לצאת מהארון (נדמה לי שקראת אי אלו תגובות שלי כאן בפורום לדעת את זה). אבל באופן כללי אני חושבת שזוגיות עם אישה מתאימה לנשים שזו הנטייה המינית שלהן, יציאה מהארון היא תוצאת לוואי לבחירה הזו ולא מטרה בפני עצמה. מי שבחרה אחרת אין לה סיבה להכריז על עצמה שהיא בעלת נטייה מינית שונה, למעט במקרהש שהיא רוצה "להאיר" דרך לאחרות ו"לבשר" להן שאפשר גם אחרת - את יכולה להיות לסבית וגם להתחתן עם גבר (דהיינו לאכול עוגה ולהשאירה שלמה) - אז מן הראוי בעיני שתעשה את זה בגלוי ותאיר באמת. כל עוד היא בוחרת להסתיר את עצמה, ובעצם מתביישת במי שהיא ובמה שהיא, היא לא יכולה לעזור לאף אחת ולא להאיר דרכים של אחרות. למסקנה הזו הגיעו הומואים ולסביות דתיים, אחרי שבראיונות מוקדמים הם התראיינו בעילום שם. הסברתי את כל זה באריכות קודם, בטוחה שהבנת אותי רק שאת לא רוצה לקבל.

בתגובה ל: מתפתה לקחת את זכות המילה האחרונה מאת: נוסעת סמויה
כי נראה שיש פה הנחה בסיסית מוטעית.
איני טוענת כלפי כולם "עשו כמוני ותזכו ל... "( אושר/ שלימות/ אמת וכו')
אני רק מציגה סיפור חיים שיש בו אופציה נוספת, או אם תרצי- לספר את אותו הסיפור ההומולסבי
שמסופר כל כך הרבה בתקשורת- מזווית אחרת.
ההנחה שלסבית כמוני שחיה עם גבר היא בחושך/ אנוסה/ מודחקת/ מתביישת- היא מוטעית,
והייתי שמחה שידעו זאת. אני מספרת את זה כי אני מבינה את הנטייה של הזולת להשליך על נשים
כמוני את הרגש שאולי היו מצפים מאיתנו לחוות.

הדוגמא היחידה שאולי אצליח להביא לזה היא את יחסם של אחרים לכך שאיבדתי בחיי כמה
אנשים קרובים לי מאוד. הם מתו בחטף, ללא הכנה, בשיא חייהם.
ציפו ממני להתפרק. להתאבל. באיזשהו מקום המנחמים קיוו ממני לבכי והסטריה, כי זה שם אותם
בדיוק במקום לשמו באו- לנחם, לתמוך.
אבל דווקא האירוע הזה שם אותי במקום אחר. דווקא במותם הם ציוו עלי להמשיך את הדרך, ולא
כמו הקלישאה, אלא באמת, מתוך אהבה, לסיים דברים שהם הניחו בלתי מוגמרים. מתוך אמונה
שהם במקום טוב יותר. אבל, אני משערת שכדי להאמין לי שחיי מלאים יותר ועשירים יותר, והמקום
הכואב על לכתם הוא בריא ומלא שמחה- עלייך להכיר אותי.
אנשים סירבו להאמין, הם טענו שאני מדחיקה או לא קולטת, אבל כיוון שעבר יותר מעשור, וזכיתי
להכיר עוד אנשים שכמוני- המוות דווקא האיר להם את דרך החיים- אני יודעת שזו לא הדחקה
אלא דרך פחות מקובלת בציבור. (אגב, כל מי שמכיר אותי, מודה בזה שחיי מלאים אושר ושמחה,
ושאין פה הדחקה או אטימות. אני שמחה בכל הזדמנות לדבר על מוות ושכול מתוך הבנה ונסיון
חיים, ולא בשל כאב.)
גם כאן, אולי אני שונה, אולי חריגה, אבל לא בלתי מציאותית. יש עוד כמוני.
כשם שהידיעה שמוות במשפחה אינו סוף אלא מוטיבציה נוספת לחיים סייעה למשפחות רבות
איתם נפגשתי, כך אני מאמינה שגם כאן.
(אגב, לא נפגשתי עם משפחות שכולות כי הם שמעו עלי או ראו הרצאה שלי. גם בנושא זה איני
מפרסמת את עצמי. העובדת הסוציאלית שעבדה עם משפחתי, אנשי הביטוח הלאומי, מי שצריך
לדעת, הם אלו שמפנים אלי אנשים שהשכול הכה בהם וזקוקים לשיחה פרטית ואישית, ואני באה. )

את הכתבה אעלה, וודאי. לכשהיא תתפרסם.
בינתיים יש לכתבת הרבה עבודת תחקיר לעשות, ואני משתדלת לא להפריע לה בשאלות.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: מה שאני לא מבינה מאת: אנה ק
אני לא חושבת שזה יפגע בבעלי ובילדי, אלא בטוחה בכך.

פעם ריטה, באחת ההופעות שלה, סיפרה על הבמה על "פאדיחה" מינית שאירעה לה (ההופעה
הייתה עוד בזמן נשואיה לרמי.) הבנות שלה ישבו בקהל. כל זמן שהיא דיברה, וככל שה"עלילה"
הלכה והסתבכה- הקהל ליכסן מבטים אל הבנות שגם ככה עוררו עניין בקהל מלכתחילה.
ייתכן ומישהו כבר העלה את ההופעה הזו ליו טוב. כעת, אחרי הגירושין- הסיפור הזה עלול
להתגלגל שם עד שיחסם. (ותמיד יהיה אפשר להעלות אותו שוב) ותמיד יהיה מי שיחזור וישאל/
יקניט/ יתעניין אצל הבנות על הסיפור המוזר והמסקרן הזה. אם לבנות האלה יש די חוסן ובטחון
עצמי (וחייב להיות להן, הרי מראש הן נולדו לחוסר פרטיות) הן יצליחו להתגבר.

כל מה שההורים עושים משפיע על הילדים, בחינוכם, בנפשם, ובהערות מהחברים (אפילו אני
שבגרתי ויודעת שילדים יודעים להיות אכזריים בלי סיבה- לא רוצה שילדי יפגעו מסוג אכזריות כזו.)
לגבי בעלי, לא הייתי רוצה שהידיעה הציבורית אודות נושא המשיכה המינית שלי תערער אצלו את
הביטחון, או שתעורר בזולת פקפוקים אכזריים שעלולים להביך אותו.

לגבי בי סקסואליות, טוב, כיום אני כבר לא יודעת לענות על זה.
עד לשנה אחרי נישואי לא נמשכתי לגברים מעולם.
בתור ילדה הייתי "טום בוי", טיפסתי על עצים, הרבצתי לבנים שהציקו לחברות שלי וקרעתי אותם
בכדורגל. בכל גיל היתה לי חברה הכי טובה אחת, שאותה אהבתי בכל ליבי, ניסיתי להידמות לה
ולשחק רק איתה. הייתי חברה של החברות שלה.
רק בשירות לאומי, כשקשר החברות התפתח גם למגע פיזי, נפל לי האסימון.
עם בעלי התחתנתי מתוך הבנה שכלית וכבריחה, אבל לצערי לא מתוך אהבה.
רק אחרי שהיא התחתנה גם- השתחררתי לחלוטין מכבלי האשמה, קבלתי את העובדה שאני
נשואה וגם שאילו הם חיי כפי שהייתי רוצה שיהיו. רק אז פקחתי עיניים, למדתי לאהוב אותו, וכעת
אני יכולה לומר בפה מלא ובלב כנה שאני אוהבת אותו.
אני לא רואה את עצמי מצליחה להביא את הנפש שלי להתאהב בגבר אחר זולתו, לכן אני משביעה
אותו כל פעם שהוא בנסיעת עסקים (ולצערי, בגלל המקצוע שלו- יש הרבה כאלה) שיחזור אלי
שלם ובריא. אני יודעת שאם חלילה יקרה לו משהו- אני מן הסתם אתחתן עם אשה, ואני מאוד לא
מייחלת ליום שכזה בשביל עצמי.
אז מה אני? לסבית שאוהבת גם גבר אחד?! בי סקסואלית שנרתעת מרוב העולם הגברי?!

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.