דתיות גאות

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל: וואו מאת: she-li
אח.. זה שואב אותי בבת אחת לתחושת המערבולת האיומה של אותם ימים- הייתי בת 19 כשהרשיתי לעצמי להתנסות ולממש את התחושות שלי בקשר. הייתי מאוהבת, מוקסמת ממנה, היא נגעה לי במקומות של תשוקה שמעולם לא חשפתי או דיברתי עליהם. היא הייתה קטנה ממני בקצת, אבל בוגרת ו'עשויה' בהרבה ממני. הייתה בה איכות נפשית שאני לכשעצמי קניתי רק בשנים האחרונות.

אבל עם זאת ועם הכל פשוט נקרעתי בין העולמות. לא הרגשתי שהיא באמת מבינה או מכבדת את החרדיות שלי, את האמונה ה'יוקדת' שלי. את האמונה שלי בעצמי שאני מוכנה ורוצה לתת צ'אנס לגבר, לנישואין. הרגשתי שהיא קורעת אותי מהדברים שאני הכי מאמינה בהם ומזדהה איתם, עם איזה חיבור רגשי מלהיט- שהוא הרבה, אבל הוא לא הכל.*

היא דהרה קדימה תמיד, היא הכירה לי [לנו :)] את הפורום, רצתה שנעבור לגור יחד, שאהיה גלויה עם ההורים שלי.. והרגשתי בתוך מכבש מטורף. השיר הזה.. כתבתי אותו בכמה דקות שהיוו את שיא התחושה האיומה. השורות האחרונות היו ניסיון להתנער מזה.. לומר לעצמי או אפילו לגעור בעצמי שזה לא אמור להיות ככה. הנשמה צריכה רוגע ואור, לא דמעות חנוקות של אימה, לחץ, תחושת מוות וקריעה וקסם של גיהינום וחציית גבולות.

--

*לכאורה קשה לי לומר את זה היום, כשכל מה שאני רוצה זה את החיבור הזה. אבל אני עדיין עומדת מאחורי הבחירה הזו. עדיין מאמינה שזה אפשרי- למרות הקושי, חוסר הבהירות, הכאב וחוסר האונים. ב"ה אני פחות נאיבית, או לפחות מקווה שכך :)

מקווה שלמרות הגסיסה הכללית של הפורום יש כאן עוד מישהי שתקשיב...

תקציר העלילה: הייתה לי חברה בתיכון. מטעמי דת ומצפון, נפרדנו, בלי רצון, בלי לריב, מתוך אמונה שזה רצון ה' מאיתנו, ובכאב גדול.
אחרי בערך שנה מאז היא התחתנה עם אחי.

אנחנו לא מדברות... יותר היא לא מוכנה לדבר איתי... ביומיום זה סתם.. טוב לי בחיי ואני לא חושבת עליה. משתדלים לא להיפגש, להתחמק מאירועים משפחתיים.

אבל מדי פעם יש פיצוץ. היום זה הגיע מצד אמא שלי, שבדמעות אמרה כמה זה קשה לה ששני ילדים שלה לא מדברים והמשפחה לא מאוחדת... ואני חסרת אונים. אין לי מה להגיד ומה לנחם וגם לא מה להסביר, גם לי קשה וכואב ואני מתגעגעת לאח שלי, בעלה, שהיינן פעם החברים הכי טובים .
היא לא יודעת מה היה ביני לבין גיסתי, והיא פשוט לא מקבלת את זה שאנחנו בנתק.
השיחה צבטה לי חזק מדי בלב. חזרתי הביתה מבולבלת וכואבת.
התקשרתי לאחי.. אחרי הרבה זמן שלא דיברנו..
בכיתי לו הרבה . נזכרתע כמה הוא מתוק ושאני אוהבת אותו. והוא אומר לי שאני כמוהו יודעת שאין מה לעשות, וזה לא יעזור אם נעשה כאילו אנחנו חברות (בשביל אמא( ומספר לי קצת איך היא מרגישה ןשזה באמת בלתי אפשרי. בין המילים שלו אני שומעת שהוא בפשטות, אוהב אותה. זה מחמם לי את הלב.
אני אוהבת אותה? נראה לי שכן. עד שגעון. וכל תזכורת קטנה ממנה, כל אירוע קטן, שמצליח להחדיר לי בלב שהיא עוד חיה וקיימת ו...אהובה... שזה צובט לי את הלב שהיא קיימת ויפה ומתוקה ועמוקה... והכל.. היא עוד כאן...
והידיעה הזאת יכולה למוטט אותי כל פעם מחדש. ההרגשה הזאת, שהחיים שלי לא שווים פתאום. ואני לא יכולה לסבול את נוכחותו של בעלי.. כי הלב שלי נזכר בה.. וזה חזק ממני..

והמשפחה שלי הייתה משפחה מגובשת וככה שבעלי ואני מנותקים מאחי ואישתו זה יוצר סדקים כואבים.
לפעמים אני מרגישה שאני צריכה להילחם על המקום שלי במשפחה.

ואני לא יודעת עד מתי זה יימשך ככה. אם יום אחד נוכל לחזור לתקשר נורמלי.. כשאני ככה משוגעת ממנה.

פשוט שאף נפש לא נגעה בי כל כך כל כך עמוק.

חשבתי ללכת לטיפול. לנסות לברר. מה קורה שם בלב שלא מרפה, לא מרפה ממנה.
למה הזכרונות עוד יכולים לגמור עלי. שאני נזכרת בה ונמסה.. מאבדת את עצמי..

ואולי הזמן יעשה משהו? לא יודעת. כבר לא מאמינה שתרופת הזמן תרפא עד לעומק שבוא היא נמצאת.

ותודה למי שהייתה איתי עד פה:)

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 13 14 15 16 17 18 19 20 21 22 23

עמוד הבא