דתיות גאות

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

להודעה זו יש 34 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן

רגע לפני שכל העולם עוצר [לפעמים נדמה לי שהוא כבר עצר מזמן], רגע לפני שאבא שלי מפסיק להסתובב בבית אחוז תזזית ולצעוק על כולם שמה הם ישנים לו חצי שעה לפני שבת ולמה הבית לא נקי ואף אחד לא העמיד מיחם ושם ביצים בתנור ולמה לאף אחד לא אכפת [מה שנכון].
האוטו שלי שבק חיים בדיוק כשיצאתי חמשוש [אחרון לחודש וחצי הקרוב].
אני מרגישה כמו אסירה, כלואה בבית, צריכה לבקש מאנשים שיקפיצו אותי לכל מיני מקומות [ואז אני נזכרת למה אני מוכנה להוציא 1000 שקל במקרה הטוב על ראש מנוע ומה זה נותן לי].

לפני יומיים סיימנו את השלב הראשון והקל יותר של הקורס.
נפרדנו מהסגל [המדהים, יש לציין], עשינו קצת עבודות רס"ר במשך יומיים, ואתמול התחלנו את הקורס מפקדים. מצחיק כמה שהצבא, בדיוק כמו החיים בחוץ, הוא בעצם אוסף של פרידות והתחלות חדשות, וכמה שמתלוננים על השגרה, בעצם מתגעגעים אליה כל הזמן [או שאולי זו רק אני והפחד שלי משינויים].
אני אתגעגע אליהם, באופן מצחיק. ונראה לי שכבר פחות כואב לי להפרד.
פעם הייתי נקרעת מכל שינוי ומכל תפנית, היום למדתי למשוך בכתפיים [ואולי סתם נעשיתי כההת חושים].

היום בשוק בראש העין הסתובב המשיח הבא, לבוש בכותונת לבנה ושרוואל לבן, טלית על כתפיו, משקפי השמש שלו נראו לא שייכים אליו לחלוטין, כיפה של ברסלב על ראשו ושופר תלוי לו על הכתפיים כאילו היה גיטרה. מסתובב ותוקע בשופר, על רקע קריאות ה"5 שקל חולצה, גיברת" של הרוכלים והמוזיקה המזרחית שבקעה כמעט מכל דוכן.
אולי הוא בא לבשר את הגאולה, ואולי הוא סתם לא אוהב לעבוד והדרך היחידה שהוא מכיר להתפרנס היא לקבץ נדבות בחצי בקבוק קולה גזור.
כך או כך, הרגע הזה תפס אותי בבטן.

שבת שלום.

קבצים מצורפים:

זה מה שיש ועם זה ננצח.

להודעה זו יש 41 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן

אתמול בשעט"מ התחתן אחי עם בחירת לבו.. הייתה חתונה באמת שמחה (אני עוד מרגישה את האלכוהול בעצמות), ובשבילי הייתה זו נקודת שיא באופן אישי.
בימים אלה אני מציינת 3 שנים ליציאתי מהארון העצמי, ומאורעות האתמול הותירו אותי עם שמחה גדולה בלב ואופטימיות לגבי העתיד.

הכל התחיל לפני מס' שבועות, כשאמרתי (אולי ביקשתי זאת המילה) להורים שלי שאני מאוד רוצה שזוגתי תגיע לחתונה. הבקשה הייתה מלווה בחששות מצידי, פחדתי שהם לא יסכימו, שהם יקחו את זה קשה, שתיווצר סצינה. כנראה שהורים שלי לא הופתעו מהבקשה, והם ישר הסכימו, בשיא הפשטות והטבעיות. וגם כשהם ארגנו את מקומות הישיבה היה להם ברור שאנחנו יושבות יחד.

אתמול, ההתקדמות המופלאה של המשפחה שלי הגיעה למקום חדש.. בקצרה - נוצרו מצבים בהם אני רקדתי עם המשפחה המצומצמת והזוגה ואני לא כ"כ מצאנו את עצמנו.. מצד אחד מה יותר כיף מאשר לחגוג את השמחה עם האשה שאני אוהבת? מאידך, אני מניחה שפחדנו למתוח את הגבול העדין, להפר את האיזון.

מי שעזר לנו לפתור את המצב הזה היה אבא שלי, שבחוכמתו וברגישותו הבחין בחוסר הנוחות שלנו, ויותר מפעמיים פשוט קרא לזוגה וביקש ממנה שתצטרף אלינו לריקוד. השיא הגיע כשרקדנו שלושתנו - אבא שלי, הזוגה מצד אחד ואני מהצד השני, כשהכל ביוזמתו! כמובן שמאותה נקודה כל ההתנהלות הייתה יותר נינוחה ורגועה, כייפית וטבעית. רקדנו ביחד בלי סוף.

יצאנו מהערב הזה עם חיוך ענק, ועם תקווה גדולה לעתיד. חוץ מזה גם הבנתי שהרבה פעמים הפחדים העצמיים שלי ושלנו כזוג הם שמעכבים אותנו מול ההורים, ולאו דווקא ההורים עצמם.

בתגובה ל: אבא - יצאת מלך מאת: רות אחת
אין לי עוד הרבה מה להוסיף על מה שקרה, זוגתי תיארה את זה בצורה כ"כ נכונה ומדויקת שאני רק מחייכת כל פעם שאני שוב קוראת ונזכרת מה שקרה.

אין ספק שפחדתי ושיקשקתי מהחתונה הזאת. זאת הייתה סיטואציה שחששתי שתהיה מאוד לא פשוטה עבורי. מצד אחד, להיות עם אהובתי ביום הגדול הזה. ומצד שני, הפחד מההורים ומהמשפחה שלה. איך זה יהיה? איך הם יתיחסו אלי? כ"כ רציתי להיות איתה שם, לרקוד איתה ולחבק אותה. אך נאלצתי לעמוד בצד כדי לא להוציא אותה מהארון ולכבד את משפחתה.

אבא שלה קלט שאני עומדת בצד בעיניים כלות, ויותר מפעם אחת ניסה לקרוא לי לרקוד איתם במעגל. אני הרגשתי שאני לא מוכנה לזה עדין, שאני לא מסוגלת לעשות את הצעד הענק הזה. עד שהוא ממש לחץ ונכנעתי. וכמובן שאני כ"כ שמחה שעשיתי את זה, היו לי דמעות בעיניים וזה היה כ"כ מרגש! הרגשתי שייכת, רצויה ואהובה. לא דמיינתי שזה יקרה בעתיד הקרוב.

לא הצלחתי להפסיק לחייך מאותה נקודה והלאה. בהמשך הערב נסענו שלושה רכבים בשיירה לכיוון בית המלון כדי להוריד את החתן והכלה ואז המשכנו לבית של זוגתי. הרגשתי הכי חלק מהמשפחה שאפשר. הרגשתי קבלה ואפילו אהבה.

ולך יפה שלי אני רוצה להגיד תודה. על כל הדרך הענקית שעשינו יחד, על האהבה הגדולה שלך ועל הנתינה ללא גבול. ובעיקר על היכולת לעמוד על הדברים החשובים לך מול האנשים החשובים לך.. זה כ"כ לא פשוט. ואיכשהו, את מצליחה לעשות את זה בצורה הטובה ביותר שאפשר בלי להשאיר חללים בדרך...

ואני אוהבת אותך. מאוד.

ערב שבת.
אני יושבת עם המשפחה סביב לשולחן.
ריח נעים של דגים, נרות ומשפחה.

היא עולה בי פתאום.
כשהיא עולה בי אני מגיבה בשתי צרות:
אני מתחילה לחלום בהקיץ ולחייך לכולם בחולמנות.
אני מתחילה להיות עצבנית ולהתייחס בצורה לא סימפטית לסביבה.

אני בוחרת באפשרות השנייה.

אני מעבירה את מגש החלות.
אחותי שולחת יד עוד לפני שהנחתי אותו על השולחן.
''ממש מנומס מצידך''... אני אומרת. מניחה את המגש וקמה בהפגנתיות.

אני משתרעת על המיטה,
שומעת את הקול הרך שלה. הוא מלטף אותי ברכות שלו.
אני עוצמת עיניים,
שומעת את צחוקה המתקתק, הוא סוחף אותו במתיקות שלו.

אני נושמת עמוק,
ריח עדין של דגים עולה בנחיריי.
אני רעבה.
רעבה לקול שלה,
רעבה למגע של מילותיה,
רעבה לפיהוקים המדבקים שלה,
רעבה לליבה.

אני רעבה אליה,
רוצה שהיא תמלא את כל ישותי,
רוצה שהיא תלחש את שמי כמו שרק היא יודעת,
רוצה שהיא תהיה שייכת לי כשם שאני שייכת לה.

אני מתמלאת רגשות תסכול.
כועסת שהיא לא שלי,
כועסת שהיא לא שם בשבילי,
כועסת שהיא מצליחה כך לשלוט ברגשות שלי.

אני קמה בהחלטיות, לא רוצה לתת לה לשלוט בי.
חוזרת לשולחן השבת.
חוזרת לפרורי החלה.
חוזרת אל הריח הנעים של דגים, נרות ומשפחה.

אני נועצת מזלג בפרוסת תפו''א.
בלי שאני מביטה סביבי אני יכולה לראות איך כולם משתדלים להיות מנומסים כמה שיותר.
אני מסתירה חיוך מריר מתחת לשפה.
לפחות היא הצליחה לשלוט בנימוסי שולחן השבת...

עזים ממוות געגועי ארוכים משנות חיי עוד ניפגש אולי בגלגול אחר את, המופלאה בנשים

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 235 236 237 238 239 240 241 242 243 244 245

עמוד הבא