דתיות גאות

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל: תמונות מקסימות :) מאת: אור__
תודה ששאלתן rose

קודם כל נתתי 3 ימים של הרצאות, שזה היה חוויה בפני עצמה. לפני כל הרצאה נכנסתי, כמובן, ללחץ, אבל בזמן אמת תפקדתי כמו גדולה ובאמת נתתי ה-כ-ו-ל. הפידבקים היו מעולים, והדימוי העצמי שלי קצת התאושש girl1

חוץ מזה - מוסקבה מדהימה, אבל בכלל לא דומה למה שזכרתי. היא פשוט עיר עם קצב מטורף, עושר עצום, רעש, בלגן ודופק מהיר, והאמת היא שאני עם ההיפריות שלי די התחברתי לאנרגיות שלה. חוץ מזה שקרמלין והאזור של מרכז מוסקבה תמיד יפהפיים, לא משנה מה, וגם הגנבתי ביקור במוזיאון ע"ש פושקין. אבל העיקר היה הפגישות עם אנשים שמעולם לא פגשתי קודם, אבל הם אוהבים אותי ואני אוהבת אותם. וזה פשוט היה פנטסטי. כל חברה שפגשתי, זה היה אחרת. עם מישהי ישר "נכנסנו לעניינים", היו כאלה שהן בכלל שונות ממה שחשבתי... בקיצור, היה פשוט המון "דה-וירטואליזציה" ולרוב זה היה חוויה מדהימה ומיוחדת.
מה שכן, הקפה במוסקבה זוועתי :) .
את סנט-פטרבורג ראיתי רק במשך יומיים, אז חוץ מזה שהיא מדהימה ביופייה, עיר אירופאית-רוסית-מיוחדת, "וונציה של הצפון"... וכל המשוררים הרוסיים הגדולים שאני הערצתי כל חיי גרו שם, טיילו שם, כתבו שם... בקיצור מפעים, אבל זה היה קצר מדי בשביל לקבל רושם יותר עמוק מזה. גם שם קיבלו אותי כמה חברות וירטואליות שאנחנו בקשר כבר כמה שנים, והיה כיף לא נורמלי. ועשינו גם מצווה מאוד חשובה - הבאנו משם בכוחות משותפים עגלת-ילד-נכה של "מקלרן", שלא נמכרת בארץ, בשביל חברה טובה מאוד שלנו, שגרה כאן בדרום הארץ, והיא אימא לילדה נכה בת 6. העגלה הזו פשוט עשתה להם את ההבדל בין כמעט חוסר ניידות, לבין ניידות של מאה אחוזים. אז גם אם אסור לצאת מהארץ, כיפרתי על החטא girl1

אפילו בלי להחשיב את הסמינר, ואת החופשה המדהימה שהייתי חייבת מזמן לאימא של הילדים שלי.

The pure and simple truth is rarely pure and
never simple

Toto, I have a feeling we're not in Kansas anymore.

סיכמנו שהיא אורזת כשאני לא אהיה בדירה. אני לא רוצה לראות אותה מקפלת את החיים שלה, שפעם היו חלק מהחיים שלי, לתוך ארגזים ויוצאת בכוון אחד.

כמעט שבוע שאני לא מסוגלת להסתכל עליה, לדבר איתה. מדמיינת איך זה לחזור לבית ריק. מנסה לדמיין את החיים החדשים שהוכתבו לי איכשהו.

אבל כשהיא חזרה הערב, מאוחר מתמיד, הרגשתי פתאום שאני לא כועסת יותר. שאני מסוגלת לארוז איתה. לפנות את השידה שהיא הביאה איתה מהדברים שלי, שאני יכולה להחזיק לה את הארגז ושהיא תסגור אותו בדבק סלוטייפ.

שאני לא רוצה לכעוס עליה כשהיא תצא מדלת ביתנו. ביתי.

מחר.

אז ארזנו יחד חלק מהדברים יחד. היא מוציאה מהארון ומכניסה לארגזים ריקים מרגש. אני מוציאה חפצים וחיים ומעבירה למדפים ומגירות שפעם מולאו בדברים שלה, ובחיים שאהבתי. וכל הזמן אני אומרת לעצמי: תתגברי. אל תהרסי את הסוף הזה. אל תכעסי. רק על תכעסי. הפרידה הזו היא הדרך היחידה, אם היא בכלל קיימת, לפתוח לך את הדלת לאיזשהו עתיד, כמו זה שתמיד חשבת שהוא הכי נכון. תני לה ללכת. תני לעצמך להמשיך.

אז הלילה נלך לישון יחד, ואני הבטחתי לעצמי לא להתרחק יותר. לחבק אותה ולתת לה ללכת.

ומחר?

האם יגיע המחר?

אולי מוטב שהוא לא יגיע?

ואם יגיע, איך הוא יראה?

חיים מתפרקים. שברים, שברים.
פיסות. חתיכות.
קצוות.

וחודים,
שדוקרים הכי עמוק שאפשר.

בתגובה ל: . מאת: פרידם

לוקח ת'זמן

עופר בשן

מילים: עופר בשן
לחן: עופר בשן

כבר יומיים אני לא חייכתי
כבר שלושה ערפל בעיניי
אנשים עוברים דרכי
דרך גופי, דרך ליבי ודרך בגדיי
והגשם עוד מעט מתחיל לרדת
אני רוצה להתנחם בחום גוף
רגשות כבר עשו בי שמות
אני רגיש, אני שביר, אני שקוף

אבל עכשיו אני לוקח ת'זמן
לקום וללכת
לוקח ת'כוח
לא להישאר כאן יותר
איך פעם רציתי, איך פעם ביקשתי תמיד
לוותר, לוותר, לוותר

לכל הכלות מסתירים ת'עיניים
זוגות זוגות טובעים במבול
אתמול הרחתי ריח של חופש
ועכשיו אני לגמרי מסטול
רק רגעים מכילים את הנצח
חיים שלמים נגמרים כך פתאום
לדמעות של פרידה ולחיבוק כואב
יש בדיוק אותו חום

אבל עכשיו אני לוקח ת'זמן
לקום וללכת
לוקח ת'כוח
לא להישאר כאן יותר
איך פעם רציתי, איך פעם ביקשתי תמיד
לוותר, לוותר, לוותר

לוקח ת'זמן
לקום וללכת
לוקח ת'כוח
לא להישאר כאן יותר
לוקח ת'זמן
לקום וללכת
לוקח ת'כוח
לקום וללכת

אבל עכשיו אני לוקח ת'זמן
לקום וללכת
לוקח ת'כוח
לא להישאר כאן יותר
איך פעם רציתי, איך פעם ביקשתי תמיד
לוותר, לוותר, לוותר x2

מאחלת לך שהקב"ה יתן לך כוח.
לכאוב.
להמשיך חזקה יותר.
בדרך הנכונה לך.

"התנהגותנו היא פועל יוצא של החלטותנו ולא של התנאים בהם אנו נתונים.
יש לנו היכולת להכפיף רגשות לערכים,
בידנו היוזמה והאחריות לגרום לדברים שיתרחשו."

סטיבן קובי

היא אומרת שהיא אוהבת אותו, שהיא לא יכולה בלעדיו.
היא מספרת שהוא מביא אותה לשיאים רגשיים שמעולם לא הכירה והרגישה, שהוא גורם לה להגיע למקומות מסתוריים.

אני רוצה לספר לה שגם לי יש אחת שאני אוהבת, שגם אני מרגישה לפעמים שאני לא יכולה בלעדיה.
אני רוצה לשתף אותה בכך שגם לי יש אחת שמצליחה לשלוט לי ברגשות, שמאתגרת אותי ומפתה אותי להגיע למקומות שמעולם לא הייתי בהם.

אנחנו יושבות במסעדה סינית-תאילנדית.
אני מתעקשת לגלגל את המקרונים במקלות ולשאוב אותם אל פי.
היא צוחקת. ''את משוגעת''... היא אומרת.
אני רוצה לומר לה שיש מישהי שמשגעת אותי, שגורמת לי להרגיש ערפול חושים בשעות הקטנות של הלילה, שהקול שלה מטריף לי את החושים.
''ברומא התנהג כרומאי'' אני אומרת לה ''אוכל סיני אוכלים כמו הסינים'' אני מסבירה.
היא מחייכת וממשיכה לספר לי עליו.
הוא מצחיק וספונטני. לא מפסיק להחמיא לה ולומר לה כמה היא מדהימה אותו.
הוא אוהב טבע והרבה שמים תכולים.
הוא מארגן מבצעים של התחנחלות והם בטח יגורו בקראוון בהתנחלות נידחת.

אני רוצה לומר לה שגם אני רוצה שההיא תגרום לי להסמיק ותגיד לי שוב ושוב כמה אני מדהימה.
אני גם רוצה לצאת לטייל בחיק הטבע ולעשות אהבה על דשאים מוריקים וגם לי יש חלום לגור בבקתה עם האהבה הזאת שלי.
אבל אני שותקת, מתעסקת עם המקלות הדקים ומחייכת.

אני נזכרת בלילה קיצי אחד.
שכבתי לצידה ובהיתי במסך הטלוויזיה.
היא דברה איתו, קשוחה, נמרצת, כמו תמיד.
היא ניתקה את השיחה בסוף. כשהבטתי בה פניה היו שטופים דמעות.
חיבקתי אותה אלי, נגעתי בכתפה באצבעותי. עורה היה לח ועם זאת נעים.
היא בכתה בלי קול, נצמדה אלי, נותנת לי לחוש את כאבה.
רציתי אז להגיד לה שגם לי יש אחת ששוברת אותי לפעמים, שגם לי יש אחת שגורמת לי לבכות. אבל רק שתקתי והמשכתי לאמץ אותה אלי.

היא ממשיכה לשתף אותי בו, מנסה להלהיב אותי.
אני מגלגלת מקרוני במקלות, מהנהנת קלות.
ככה זה כשאתה חי בעולם של מוסכמות- אתה רוצה כל כך לשתף במה שעובר עליך, באהבה הלא ממש מקובלת שלך אבל אתה שותק. חושש לפרוץ גבולות בלתי נראים.
אני יודעת שאם אספר לה עליה היא תקבל אותי ותבין, היא הרי החברה הכי טובה שלי.
אבל אני רק ממשיכה לגלגל מקרוני ולהנהן בראשי בהשתתפות.

אני מקנחת את שפתיי בממחטת נייר לבנה ששם המסעדה מודפס עליה.
''הוא באמת נשמע מקסים'' אני מסכמת.
''וגם היא''... אני אומרת בלי קול. רק אלוקים ואני עדים לכמה שהיא מקסימה...

נ.ב
אני חדשה כאן. לא ראיתי לנכון לפתוח הודעה חדשה בעניין. בכל אופן, טוב להתחיל לכתוב כאן:)

עזים ממוות געגועי ארוכים משנות חיי עוד ניפגש אולי בגלגול אחר את, המופלאה בנשים

בתגובה ל: לוח מודעות חדש מאת: אור__
ציונים-דתיים (אורתודוכסים) מתכנסים ביום השנה לרצח רבין
לתפילת אזכרה ואבל לזכרו של יצחק רבין ז"ל
"לא תשנא את אחיך בלבבך..."
(ויקרא י"ט,י"ז)

ביום ראשון, י"ב חשוון תשס"ט, 9 בנובמבר 2008 בשעה 20:00
תיערך תפילת אזכרה ולימוד משותף לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, בהשתתפות עשרות אנשי ציבור, רבנים ואנשי רוח, מכל זרמי האמונה היהודית והקשת הפוליטית. מטרת הלימוד והתפילה היא לציין את זכרו של רבין ולאפשר לציבור מכל גווני הקשת הפוליטית להתאבל יחד על ראש הממשלה ללא כל קונוטציה פוליטית.

בין המשתתפים:
פרופ' מישל רבל, חתן פרס ישראל, אשר יוביל את התפילה; בנו של יצחק רבין, יובל רבין ורעייתו; סגן שר הביטחון מתן וילנאי; ראש העיר רחובות עו"ד שוקי פורר; הרב שמחה הכהן קוק; פרופ' יעקב נאמן; ח"כ הרב מיכאל מלכיאור; הרב יואל בן-נון; הרב יובל שרלו; ד"ר אמנון אלדר, מנכ"ל רשת אמי"ת; יחזקאל שרעבי, נהגו של יצחק רבין ועוד.

האירוע יתקיים בבית הכנסת ע"ש יצחק רבין ז"ל
רח' לח"י 36 , רחובות (מתחם בי"ס אמי"ת)

בית הכנסת ע"ש רבין הוקם לפני 12 שנים על ידי 20 משפחות וכיום חברים בו כ-120 משפחות. בית הכנסת הינו באוריינטציה ציונית-דתית (אורתודוכסית) ומתפללים בו גברים ונשים מכל קצוות הקשת האידיאולוגית , הדתית והפוליטית. המשותף לכולם הוא הדבקות בתורת ישראל השוללת מכל וכל רצח באשר הוא, ודוגלת באהבת אחים ככתוב "לא תרצח" (דברים ה', י"ז) ו"לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י"ט, י"ז).

ד"ר גדי גבריהו, יו"ר בית הכנסת ע"ש רבין, אומר כי "זאת התשובה שלנו, כאנשים דתיים, לרצח פוליטי שהתבצע על ידי אדם שקורא לעצמו דתי. אני קורא לכל אלה ש"מייללים" כבר 13 שנה שאין להם דרך ראויה להתאבל על רבין ז"ל- בואו והצטרפו אלינו לתפילה בבית הכנסת שלנו!"

האירוע נערך בחסות משותפת של בית הכנסת, עיריית רחובות ו"פורום י"ב בחשוון "המאגד ארגונים ואנשים נוספים אשר מאמינים בסובלנות, פתיחות ובדרך ארץ שקדמה לתורה.

לפרטים נוספים ותיאומים: גרטי,
רבקה שרגא- ייעוץ תקשורתי
02-5401410

להודעה זו יש 56 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 237 238 239 240 241 242 243 244 245 246 247

עמוד הבא