דתיות גאות

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל: דת ואהבה מאת: rr-rr
- התמודדות בזוגיות שיש בה פערים מבחינה דתית
- פרידה מטעמי דת

בואי נלך אחד אחד:
קשר שיש בו פער בנושע הדת (במיוחד כשמדובר ב - 2 קצוות) הוא לא פשוט אך הוא אפשרי. את חדשה כאן ולא מכירה את הסיפור שלי ואני לא רוצה להרחיב שוב, אבל אני חרדית וזוגתי (עד לפני כשבועיים) חילונית בלי זיקה לדת. היינו יחד שנתיים כולל מגורים משותפים בחלק מהזמן. זה לא היה קל אבל זה לחלוטין אפשרי ומאתגר. ללא הנכונות שלה לכבד את דרכי ולעיתים לוותר על הרגלים שלה - זה לא היה קורה.
אני, למשל, לא ציפיתי ממנה לשמור שבת, אבל כן ציפיתי שלא תדליק טלוויזה בשבת כשהסלון הוא מרכז הבית. היא היתה נכנסת עם המחשב הנייד לחדר ועושה בו כרצונה, אבל מנגד, ניתקה את הטלפון שלא יצלצל. היא שמה דבק סלוטייפ על המתגים כדי שלא תכבה בטעות את החשמל בשירותים, ושטפה כלים ללא סקוטש' אבל אכלה חלבי ובשרי אם התחשק לה. כלומר, אני לא כפיתי עליה שום דבר, אבל שמרתי מבחינתי על כל הכללים וההלכות.
במקומות כאלו צריך לדעת ללכת בין הטיפות ולוותר, ובעיקר - לשאול וללמוד. כשמבינים למה עושים ככה ולא ככה זה קל יותר.
הקושי היחיד והמרכזי שאני רואה בקשר מסוג זה - הוא בענין חינוך הילדים. פה כבר קשה יותר לבוא לקראת הצד השני. אני חושבת שזו הנקודה שהבנו שאין לקשר הזה סיכוי לתמיד, גם אם אני אוותר על נישואים לגבר. אני לא רואה את עצמי מגדלת ילד בבית שיש בו טלוויזה. לא מוכנה לחשוב שהוא ילמד עם בנות באותה כיתה. וכן הפוך מצידה.

אני מעלה השערות, ואת מוזמנת לתקן אותי, מדוע נמאס לה להתאמץ מבחינת הדת:
אולי דרשת ממנה יותר מידי?
אולי היא לא הצליחה להבין למה היא עושה מה?
אולי היא מיצתה את הקשר וזה רק תירוץ? (או בכלל, זה יכול להיות תירוץ נהדר לעוד הרבה דברים אחרים...)

כל עוד היא לא מפריעה לך לשמור שבת, מה איכפת לך שהיא לא תשמור?

אם הצלחתן לגשר על הכל וזו הסיבה היחידה - אוי ואבוי אם תיפרדו.

בתגובה ל: אני קוראת כאן 2 נושאים: מאת: פרידם
היי
אני מודעת לכך שהקשר הזה הוא אפשרי לכן הוא שרד שנתיים.
אצלנו זה שונה משלך כי היא היתה דתיה לפני אח"כ לא וכשהתחלנו לצאת היא היתה בתקופה ששמרה שבת מרצונה.
תמיד היה ויש כבוד הדדי כל אחת לדרכה של השניה וכשהיא שואלת על דברים מסויימים בדת אני תמיד עונה בשמחה
הבנה והקרבה תמיד היתה ביננו בזכות הכבוד והאהבה.
בנושא הילדים אומנם אני חרדית אך אין לי בעיה עם טלוויזיה.
ובקשר לשאלותייך:
*מעולם לא דרשתי יותר מידי ההפך הוא הנכון כשהיא היתה נוסעת בשבת כשאיני איתה הייתי מתעניינת האם נהנת ומעולם לא נסיתי להניא אותה מדרכה.
*כפי שכבר אמרתי כל שאלה שנשאלה עניתי עליה ואם לא ידעתי היינו מתקשרות למכרים שלי והתשובה היתה מגיעה במהרה.
*היא אומרת שלא. שהיא עדיין אוהבת. אך גם אצלי מתעוררת כל פעם השאלה הזו אולי כבר מיצתה. אין לי תשובה.
זה מה שמשגע אותי איני מוכנה לוותר אהבה כזו לא מוצאים בקלות וכך אומרים כל מי שמכיר אתנו כי הסיפור הוא הרבה יתר ארוך משנתיים ומורכב מ-א-ו-ד!
אני אוהבת אותה בכמויות שאי אפשר למדוד וזה מטריף אותי משתדלת לתפקד רק כי חייב אך אין טעם לכלום.
יודעת שהכל עובר בסוף מתגברים אך איך מגיעים לזה???

*אין לי בעיה שלא תשמור שבת אני מקבלת אותה כפי שהיא בזכות אהבתי אליה.

כנראה שכבר אוי ואבוי לנו :(

תודה ואני שמחה שלפחות יש עם מי לדון כי כאן לא יודעים כלום.
תודה על הסבלנות לענות יום טוב

בתגובה ל: אבא יקר שלי! מאת: RONI2060

לא.
את לא מאחורי אבא..
הוא לא השיג אותך.

את שם. איתנה וחזקה!
רק רוצה להיות בטוחה שלא אפגע.
שלא גידלת אותי, השקת והשקעת.
טיפחת, אהבת ועודדת כל השנים האלה.
נשאת אותי בביטנך תשעה חודשים ארוכים ודחפת כל השנים להיות מי שאני. מה שאני. בתך. בכורתך.

ופתאום . בבום אחד. הכל יהרס.
כ"כ מפחידה אותך אי הידיעה.
והכי מפחידה היא הידיעה שאני בוחרת (לדעתך בצורה סדיסטית) לחיות חיים לא רגילים החווים בתוכם לא מעט קושי, קונפליקט ואף לפעמים ממש סבל.

את כל זה ראית בהתחלה, ועדין רואה גם עכשיו..
אבל חכי אמא..
עוד מעט יתבהרו השמיים והסערה תשכך.

ואז תראי קשת ציבעונית של שלום ושלווה מעלי.
תראי כמה אני באמת מאושרת איפה שאני.
וכמה אני רוצה אותך איתי!

כמוני גם את מתפייטת.
מתוך הלב אל הדף.
את הכישרון הזה אמא, אין ספק- קבלתי ממך:)

לפני כמה חודשים ערכה לי אמא מחברת שירים מכתיבתה האחרונה..
מחברת שמספרת את סודות ליבה.
אהבת ודאגתה הכנה.

זהו אחד משריה:

"עוד קצת"

עוד קצת אמא אני גדלה
חכי עוד קצת אמא
אל תכאבי את כאב הגדילה
אל תכאבי את כאב הפרידה

חכי קצת, אני אגדל
אתבגר, אלמד להבחין
בין הטוב, הרע, המכוער
אבחר בדרך, בדרכים הטובות
בשבילי, בשבילך

אחבוש את פצעייך, אהבותייך
עוד קצת אמא, אני שלך
ושל אבא
וגם של עצמי

ויש לי חלומות והם מתגשמים
מתגשמים אל תוך כאבך, אל תוך חייך
חכי עוד קצת אמא
אל תכאבי את כאב הגדילה.

היא כותבת לי..
ואני בוכה.

אני באמת מקווה שאני לא אתחרט על ההודעה הזו. מצד שני - כבר יומיים שאני מתפוצצת מבפנים, נשבעת לא לספר, כי הרי אולי זה לא סופי, ואולי היא תתחרט, ואולי היא תחליט בכל אופן להתגבר על הקושי שלה-שלנו ולהמשיך?ומצד שני, איך אפשר עם הבור העמוק הזה שנפער?

שלשום היא ביקשה להיפרד. היא אמרה שהיא לא יכולה להישאר במקום הזה של חוסר הביטחון, שהיא לא יודעת כמה זמן יש לנו עוד יחד, שהיא יודעת שאני לא יכולה להקים איתה בית אחד, עם 2 ילדים ודירה שהיא שלנו, כי אני מכוונת למקום אחר, לכוון עתיד אחר לילדים שלי, ושהמחיר הוא להיפרד ממנה מתישהו.

בדיוק שנתיים ושבוע לקשר שלנו - והיא החליטה שעד כאן, שהיא לא יכולה לשאת את זה למרות הכאב.

איך נעשה את זה? איך נפרק שותפות? זוגיות? איך, אפילו, מחליטים מי נשארת בדירה, מי עוזבת, לאן?

היא ביקשה כמה ימים לא לישון יחד, לקחת מרחק, לחשוב. ואחרי לילה של כל אחת בפינה אחרת בבית אחד - לילה ראשון לבד, בדירה שנהייתה פתאום ענקית. ריקה. חסרה את דמותה.

אני לא יודעת אם זה סופי. אני לא יודעת מה יהיה בעוד שעה. אני רק נשבעתי לקבל כל החלטה שלה, כי במקרה הנוכחי - אני כבר בחרתי, ואין לי זכות להשאיר אותה שם ולחכות. מצד שני - היא ידעה את כל זה הרבה לפני שהפכנו לזוג, והמצפון שלי נקי.

מצד אחד: איך ממשיכים הלאה?
מצד שני: איך לא ממשיכים הלאה?

מצד אחד: אני עם נשים, כל עוד זה לא איתה, גמרתי.
מצד שני: ועם גבר? איך אפשר?

מצד אחד: אני לא נותנת לדרמות, לדמעות, לשברים לשבש לי את הנפש, הרוח, הגוף.
מצד שני: איך אפשר להישאר שלם כשחלק ממך נפער?

מצד אחד: לעזאזל הדת הזו, לעזאזל המחיר, לעזאזל ההקרבה. אני יכולה לקום ולעשות מה שאני רוצה.
מצד שני: הרי אני לא אדם שיכול להתכחש לאמת הפנימית, ואני לא באמת רוצה לזרוק הכל מאחור.

מצד אחד: אני כועסת, ואני לא יכולה להשלים עם המחיר.
מצד שני: המחיר מהצד השני כבד לא פחות.

כל מה שחשבתי הבוקר, בדרך לעבודה, בלעדיה, זה שאי אפשר להישאר אופטימית אחרי שבכל פעם, כשהדברים מסתדרים ונראים כל כך טובים ואני בקושי מעיזה להתרגל לשיגרה נוחה, טובה, בטוחה ורגועה - הכל קורס בבת אחת, ללא הקדמה. ללא רחמים.
אי אפשר לתת לאושר לעטוף, כי עוד רגע - הכל יתכסה בענן אפור, מעיב.

כמה תוכניות היו לנו לחורף הקרוב, להתכרבל יחד בפינה שלנו כשהגשם מצליף בזעם...

וביום גשום אחד, באמצע חג שמסמל את השמחה, אני שוכבת במיטה, מקשיה לרוח שדופקת על החלון, כל רעש מקפיץ אותי ויש ריח של עשן באוויר.

לזה קוראים, bleeding love.
(שאר הדיסק לא משהו. קניתי אותו אתמול בפרץ של "אולי קניית דיסק חדש תחזיר אותך לחיים". זו היתה טעות)

להודעה זו יש 70 תגובות. לפתיחת השירשור המלא בעמוד נפרד הקישו כאן

אהלן לכולן...
האמת,מאז תחילת השנה הנוכחית אני עסוקה במחשבות ועכשיו לראשונה פתחתי הודעה ומטרתה מבחינתי לשתף אתכן ...לשמוע ולהקשיב לקולות חדשים..וכשמדובר בנשים...הרי חכמה רבה תגיע :)
אחד הנושאים המהותיים והמעסיקים אותי הוא עניין הזוגיות.( ווואלה- הפתעתי, הא?? :)
לשמחתי , זכיתי לאהוב בחיי ואהבתי הראשונה ( והיחידה ) היתה לאישה.

בזכות אותה אישה גיליתי את עצמי, וכאחת שמאמינה ש" אין כמו אהבה עצמית בכדי לדעת לאהוב את האחר "-למדתי לאהוב את עצמי..
נחשפתי בזכותה לרמות רגש מדהימות ,יכולות הכלה שלא ידעתי שקיימות בי , והיכולת שלי לאהוב אהבה טוטאלית שיכולת זו היא מדהימה לכשעצמה.

המשותף ביני לבין חלקכן, הוא בין השאר , אורח החיים הדתי ולא הכרתי עדיין אישה לסבית המאמינה באלוהים ושומרת מצוות.
אני בארון, יודעת שיבוא היום ואצא ממנו ( עדיין לא הצלחתי לפרק כמה ברגים בדלתות..)
כשהזמן הנכון יגיע...

אני אדם מאוד זורם, ויודעת שהדבר החשוב ביותר בזוגיות הוא תקשורת פתוחה וכנה.
כמו לכולנו היתה לי "רשימת מכולת" לעצמי ואיתה "חיפשתי" זוגיות.
לעיתים כשהשיחה הראשונית היתה טובה, מצאתי עצמי זורמת עם הקשר על אף שדברים שהיו חשובים מלכתחילה- דחקתי לשוליים.
מצאתי עצמי לא פעם במבוכת רגשות, כמו: מה יותר חשוב לי ממה, ואיך אתנהל עם השוני המהותי..וכו'.
החלטתי שהפעם לא אוותר לעצמי ...אבל בכל הכנות והאופטימיות שבי אומר לכן שאיני מאמינה שאוכל לקיים קשר אמיתי של אהבה עם אישה בתנאים שאני חייה.
אתן מוזמנות לשתף מנסיון חייכן.
תאירו את עיניי... הבזק

תודה.

"התנהגותנו היא פועל יוצא של החלטותנו ולא של התנאים בהם אנו נתונים.
יש לנו היכולת להכפיף רגשות לערכים,
בידנו היוזמה והאחריות לגרום לדברים שיתרחשו."

סטיבן קובי

אז אתמול ( אחרי שכל השבוע אני חושבת רק על זה-) היתה לי עקירה כרורגית של שן בינה..
טוב האמת היא שהרופאה שבאה במיוחד בשביל טיפול כרורגי הצליחה להפתיע אותי ולומר שעלי לעקור את 3 שיני הבינה. והיא ממליצה לעשות 2 ביחד!! ס59

(כמובן בתוספת תשלום ובלחץ מסויים שעלי להודיע שלא אוכל לעבוד בשבוע הקרוב.. כי התופעות לוואי אינם מרנינות במיוחד..)
ועוד הוסיפה להכניס אותי לסרטים, ואמרה: "מה יכול לקרות... אבל אצלה זה עוד לא קרה.. והיה לי מטופל לפניך שאמר :"סטיטיסטית זה יכול לקרות דווקא עכשיו.." ס18

ושאני צריכה לחתום על זה .. ואמרתי בקול כתגובה צינית.. "בואי לא ננסה עלי נסיונות ויאללה נלך על זה.. "(האופציה השניה הפחות מלבבת היא להגיע לטיפול של עקירה נוספת עוד כחודש ימים..).

והכאב בהרדמה ידוע לכולם.. במיוחד שקבלתי 5 זריקות כי ה3 הראשונות לא הספיקו לי.. אני מאוד "חמדנית" לגבי הרדמות, אז הוסיפו עוד שניים.. ס37

ולא אשתף יותר מדי מה הרגשתי בטיפול.. כדי לא לעשות לכן פחד מטורף מרופאות שיניים (כאילו אין לכן כבר..). ס11

לאחר מכן הביאו לי מגילת העצמאות והסברים על מה מותר ומה אסור אחרי הטיפול.. ואני שעדיין מותשת מעצם הטיפול שנפל עלי כפעמים "כי טוב?!" שאלתי את הרופאה שנראת בגיל שלי פלוס מינוס.. אם אני צריכה לזכור בע"פ הכל.. והיא השיבה "אל תדאגי הכל רשום בדף- מגילה, שצרפתי לך ולא יהיה לך בוחן פתע..". טיפוס

ומודה להקב"ה ולמישהי חכמה שהמליצה לי לקחת מישי קרובה לטיפול.. שיהיה בי איזה נחמה שיש מי ששומר עלי מבחוץ מכל הסכינים והמכשירים המפחידים של המרפאה.. ואם תשמע איזה צווחה שלי.. ישר תשבור את הדלת בדמות של פאוור רנג'ר או לפחות "החתולים הסמוראים", חרבות

ותציל אותי מכל החוסר ודאות הזה של הטיפול שהכפיל את עצמו בשבריר של שניה..

אז כאמור לקחתי מישי תותחית- אחותי הבכורה. והיא די שמרה על הרוח האופטימית ודאגה לכל עניני המשרד וקניית התרופות שהייתי צריכה בעקבות טיפול מורכב זה.. ובקיצור היא היתה ה-פה המדבר(במקומי) ערב אמש.. ס55

אני רק עשיתי פרצוף של מסכנה שעשו לה שתי עקירות כירורגיות של שיני בינה בצד ימין. (עקשניות במיוחד- 1 כלואה,אחותי בצחוק שאלה את הפקידה "מה אחותי אשמה שהיא כלואה ושצריך לשלם עליה כפליים?!" והפקידה צחקה ואמרה ש"זה הנוהל.."). ס15

וב"ה שיש לי כמה אנשים שיכולתי לנג'ס להם בהודעות כתובות על מר גורלי.. ועל ההרדמה שהולכת ופגה והכאבים שקורעים את הנשמה והצד הימיני של הפה שלי.. אז זה המקום להודות לאותם נשמות טובות שחלקן כותבות פה.. שעזרו לי להחזיר את הצבע ללחיים.. תודה כאפרות!!. ס36

ב"ה יש היום הקלה מסויימת ויש התנפחות מענינת בלחי.. וכדברי הרופאה: "תצפי לכדור טניס ביום שבת!" והיא הבטיחה שאז זה פחות יכאב ככל שיש נפיחות..
אז פרצוף "שרק" היר אי קאם! ס71

שתהיה שבת שלום..
מלאה במעדנים ובדברים קרים בלבד.. (מזל שזה לא חורף שעוד יותר מקשה לאכול דברים כאלו..)
תודה על תשומת הלב..
ובבקשה בשרו לי בשורות משמחות.. שיגרמו לי לחייך ולהכאיב לעצמי קצת.. (כן, גם החיוך כרגע מהווה כאב..)
שלכם אני. דגל-לבן

"לו הייתי עץ או פרח הייתי מרגישה את הזרימה החרישית של האביב.." 338

הגרפיטי בדרך לצפון שואל אותי שוב ושוב לאורך כביש החוף האם "לחשוב או לציית?" ואין לי תשובה.
בצבא אתה לא אמור לחשוב [למרות שכל הזמן נובחים עליך "להגדיל ראש"...הפעמים הבודדות בהן באמת הגדלתי ראש היו הפעמים בהן חטפתי על הראש הכי הרבה].
בהמשך הדרך יש ציורים מרהיבים לאורך החומה שמתחת לגשר ואני תוהה אם גם בצד השני של הכביש יש ציורים של גפיטי שאפשר להתמוגג מהם ומחשבה מוזרה עולה לי לראש- איזה יופי זה היה יכול להיות אילו היינו יכולים לנסוע בשני הצדדים של הכביש בו זמנית?

"זו לא הפעם הראשונה שזה קורה", אני אומרת למפקדת שלי.
"אז תשני את זה!" קל לה לענות.
היא לא מכירה את הרשימה הארוכה של המסגרות שסבלתי ויצאתי מהן במהלך חיי, היא לא יודעת מה זו מסגרת בשבילי.
היא גם לא מבינה אילו כוחות נפש צריך כדי להקים את עצמך בכל בוקר מחדש מהמיטה ומה צריך כדי לא לקום, ללכת למרפאה ולחתום על פטור מהשירות הזה [וכמה קל זה יהיה בשבילי לעשות את זה].
אני לרגע מעריצה את עצמי על זה ששרדתי ריתוק אחרי שבועיים שלא הייתי בבית. לרגע אני כמעט מתפתה לצאת מהש.ג ולא לחזור לעולם ושיתפוצץ העולם.
זה החג הראשון שאני יוצאת הביתה. והיחיד. וגם הוא מקוצר ואני צריכה לחזור ב-10 מחר לבסיס.
אני והפה הגדול שלי. אני וחוש הצדק שלי שתמיד בטוח שרק הוא צודק.
איך הבאתי על עצמי את הריתוק הזה, איך?

כשאנחנו נכנסים לתל אביב אני מתעוררת. באוזניים השיר של עברי לידר, "ג'קט", בדיוק נמצא בשיאו, והעיר ללא הפסקה נראית כמי שלוקחת את כל הזמן שבעולם. החזרה לחיים ולעולם מהחור שאני נמצאת בו כרגע מלווה בשורות כמו "וכשאני אגדל אני אהיה כמו כולם ותהיה לי אהבה גדולה שתחכה לי בעולם" [וול, גדלתי קצת. היא עדיין לא מחכה].
היופי של הגלבוע מתכער כשנמצאים בתוך חמ"ל 12 שעות ביום, מעמידים פנים שעושים משהו, לא מתקלחים כי אנחנו בשטח ומתנהגים כאילו כל האבק מסביב לא חונק את הריאות.
הנוף מזכיר לי כל כך את הנוף של הבית, רק חסר שהמואזין יקרא לתפילה ב-4 לפנות בוקר והכל מושלם. אבל איפה אני ואיפה הבית.

אז אני חיה.
בסדר פחות או יותר, שורדת.
שבת שלום.

זה מה שיש ועם זה ננצח.

קודם כל שלום ושבוע טוב :)
אני יעל, סוג של חדשה, הרבה זמן קוראת כאן, סוף סוף כותבת.
עוד מעט בת 20, ובקשר כבר כמעט שנה עם בחורה דתייה (אני עצמי דתל"שית).

לפני כמה ימים יצאנו אני והחברה, ובין הנוכחים הייתה גם בחורה שלמדה איתי בתקופת בית
ספר. "ילדה טובה" מה שנקרא, תמימה ומתוקה להפליא. שאר הנוכחים ידעו עלי ועל הקשר שלי,
אבל דווקא לבחורה הזו לא יצא לי לספר קודם, מחשש להתקף לב מצידה. חשבתי שהיא לא תבין, כי
היא מסוג האנשים שממש לא יחשבו לכיוון הזה בכלל, אבל בסך הכל התנהגנו רגיל כי להסתיר אין
סיבה.

בכל אופן, מסתבר שהיא הבינה עוד ברגע שבו הצגתי את חברה שלי בתור "חברה שלי". אבל מה?
מדובר כזכור, בנשמה טובה. היא חטפה הלם, ולא אמרה מילה. כיאה לנשמה טובה, הבחורה גם
נזהרת מאוד בלשונה וקשה מאוד לתפוס אותה ברכילות.ובכל זאת, הבנתי אחר כך מחברה אחרת שהיא
הייתה כל כך בשוק שהיא גם סיפרה על זה לעוד לפחות מישהי אחת.

אני רוצה מאוד לדבר איתה על זה, אבל לא יודעת איך.
אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה לומר לה, אבל יודעת שאני חייבת לדבר איתה, ולו רק כדי
לבקש שתשים לב ולא תגרום להפצת השמועה.

בדרך כלל מאוד קל לי לספר ולדבר על זה עם אנשים, מה אומרים לילדות טובות שכאלו?
להכנס בכלל לדיון הלכתי*? עניין חברתי? להסתפק בשיחה עלי ועליה?
וכמה בכלל אפשר להיות אמיתיים כששני הצדדים נזהרים כל כך לא לפגוע?
בקיצור, לפני שאני מקשקשת עוד פסקה עקב השעה, מה אני עושה?

בלי קשר, ראיתי הערב את "כנר על הגג" בהפקה של הקאמרי. חצי מהקהל היה חובשי כיפות (והחצי
השני לובשי חצאיות P:). הפקה לא רעה בכלל.
זה גרם לי לחשוב, מה הסיכויים שהבת הרביעית של טוביה החולב תבחר להנשא לבחורה?
סמיילי_קורץ

*"מסורת! מסורת!" והמבין כנראה ראה גם הוא את ההצגה המדוברת...

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 239 240 241 242 243 244 245 246 247 248 249

עמוד הבא