דתיות גאות

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל: מי מוציא אותי ומאיפה? מאת: אור__
חוץ מבחגים ואולי בערב פסח.

זה מה שאת לא מבינה, לקהילה, אולי יש משמעות בתוך התפילה. לתפילה, בכלל אין את המשמעות שאת מייחסת לה עבור הקהילה (בגדול המסורתית). הטקסט עצמו ונוסח הטקסט המדויק רחוק מלשאת את אותה חשיבות שיש לו בזרם האורתודוקסי. הוא לא חלק כל כך חשוב מהפרקטיקה של הזהות והשיכות הקהילתית והאמונית. זאת טעות אורתודוקסית נפוצה (בעצם לא רק אורתודוקסית. מאד אנושי לחשוב שכולם כמונו ורואים את הדברים דרך העיניים שלנו). הקהילה תתנגד לשינוי בטקסט בגלל הנטיה השמרנית ובגלל ההתבטלות בפני הזרם האורתודוקסי[1]. העם כולו, לא נראה לא חושב ולא מרגיש כמו החמולה שלך. תרדי מזה. האתוס האורתודוקסי אומר שאנחנו שייכים זה לזה דרך שימור הטקסט, אבל זה לא פחות מלאכותי או מופרך מהאתוס החרדי למשל שאומר שאין שום שינוי בהלכה עוד מלפני היות הלכה. שייכות זה דבר יותר מורכב. שינוי טקסט פמיניסטי אולי יצרום לך (וזה בסדר להתנגד באופן אישי מהמניע האסטתי הזה), אבל זה רחוק מלהיות מה שיגדיר את שיכותך לאומה.

בזכות נשים שחצו את הגדר, המרכז התקרב אליך (קצת). בלעדיהן, לא היו לך "שוליים הגיוניים". לכחות כמה שנים זה פשוט לחכות שמישהי אחרת תעשה את זה במקומך (שזאת בחירה שאני רחוקה מלגנות, אבל בכל זאת ראוי לקרוא לילד בשמו).

מנסיון חיי הקצר קצת קשה לי להבין איך מגדלים ילדות לעזרת נשים, במיוחד כשאין לך בן זוג. ילדים לא יושבים בשקט במקום אחד. הם רצים באופן כללי ובמיוחד להיכן שיש עניין והתרחשות. בראש השנה, שתחייה התעקשה לכת לבית הכנסת בשני הימים. בראשון אבא שלי נאות ללות אותנו והיה קצת עם הילדות בעזרת גברים. ביום השני נמאס לו. הקטנה כמובן רצתה להכנס לחדר היפה והמעניין, היכן ששרים ויש שופר. היא כבר יודעת שאסור לה להכנס לשם וגם שאמא לא יכולה להכנס. אחת החוויות הראשונות שלה מבית כנסת היא של מניעה ואיסור (וזה לא בא ממני, כן. אני כל הזמן שידלתי לאופציה השפויה: גן המשחקים הסמוך). ואצלנו זה עוד הרבה יותר מוקדם מהחוויה שרבות כאן (כולל אני) עברו של גרוש מעזרת הגברים עם ההתבגרות, בגיל שכבר אפשר להסביר שלא לומר, לתרץ.

[1] בארה"ב למשל, המצב הפוך. יהודים שחשוב להם הקשר עם המסורת המשפחתית והדתית שלהם, אבל לא מוכנים להפרדה של גברים ונשים פונים לזרמים מתקדמים.

בתגובה ל: אני מודה שמבחינתי הטיעון של ההישארות בזרם המרכזי מאת: אור__
באירופה עד אמצע-סוף המאה ה-19 כל יהודי (כמו כל אחד אחר) היה חייב להשתייך לקהילה דתית מוכרת. לכן כל היהודים היו חייבים להיות שייכים לאותו וועד קהילה ולתת לו מיסים. אופי הוועד כולל האידיאולוגיה הדתית השלטת נקבע לפי הקהילה (בבחירת הוועד) וכמובן שהוועד היה בוחר את המשרתים בקודש (וגם אחראי על אספקת שירותי דת וכאלה).

בסוף המאה פתאום היה חופש. בערך באותו זמן היו הרבה מקומות בעיקר במרכז אירופה בהם הרוב היה מה שאנו מכנים היום רפורמי (אבל אז כמובן לא היה זרם כזה והם גם היו מתונים בהרבה). פשוט כי כולם היו חלק מהזרם היהודי. אלא שעם האפשרות הפוליטית לא להיות חלק מוועד הקהילה החליטו חלק ממה שלימים יכונה "אורתודוקסים" להיבדל מרוב הקהילה ולהקים לעצמם קהילה דתית נפרדת (לא מוכרת).

בראש המתבדלים היו החת"ם סופר בהונגריה והרש"ר הירש בגרמניה. הרבה רבנים חשבו שפיצול הקהילה הוא תגובה דתית מוגזמת ואף מחו כנגד האיסור "לא תתגודדו".

אבל אצל אורתודוקסים כמו אצל אורתודוקסים המתפצלים מנצחים...

כך למעשה קמו הזרמים ביהדות. ועל כך כותבת הגמרא כמה פעמים:

"תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים {ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו ליש"ו הנוצרי בשתי ידים}" (סנהדרין ק"ז ב', למשל).

אולי היום אנחנו חוזים בראשיתו של תיקון כמו שקרה לחסידים ולמתנגדים???

חוץ מזה אני איתך. גם אני מבינה שאיפשהו המיינסטרים הדתי נמצא באורתודוקסיה. למיטב הבנתי ביחס לכלל ישראל הוא נמצא בשולי האורתודוקסיה. ובניגוד לפורשים החרדים אני איני מזלזלת במיקומו של כלל ישראל. הוא לא נראה לי עובדה דתית מקרית. אבל אולי זה בגלל שחונכתי ברצינות שא-להים מתגלה אלינו מתוך ההסטוריה ומתוך כלל ישראל...

בתגובה ל: נצל"ש- מאת: רוני
הטיעון הזה מעצבן אותי.

אני לא חושבת שזה שלא מקבלים אותי אומר שאני צריכה לקבל כל דבר בעולם.

זה רע בעיני לפסול דברים בלי סיבה ובלי להכיר.
זה רע בעיני לפסול אנשים בשל פערים בהשקפת העולם וכו' וכו'
ובהחלט ניסיון החיים שלי כאן צריך ללמד אותי יותר סובלנות כלפי בעלי דעות אחרות משלי ובחירות אחרות משלי.
אבל מותר ורצוי בעיני שיהיו לי דעות על מה נכון ומה לא נכון. ואני בהחלט יכולה לפסול את תפיסת העולם ודרך החיים של אחרים. לא, אני לא חושבת שאני יותר טובה מהם, למעשה יש לא מעט אנשים שאני מעריכה עד מאד ומאידך לא מסכימה בערך עם כל בחירותיהם בחיים. ככה זה אנחנו מכבדים אחד את השני ופוסלים בלי להתבלבל את הבחירות אחד של השני (ולא משנה האם הפסילה היא במילים מנוגד להלכה / חסר טעם / אנרכוניסטי / לא מוסרי / ברברי / וכו'). וזה שלא מקבלים אותי לא משנה כאן בכלל.

ולגבי הקונסרביטיבים - אין לי כל בעיה איתם ומבחינות רבות החלוקה לזרמים היא הטרגדיה של האורתודוקסיה. אישים כמו ר' שאול ליברמן והרב שכטר הם בהחלט חלק מהעולם היהודי שלי, ולא משנה לאיזה תנועה הם השתייכו.
אבל שמירת שבת (והלכות אחרות) הן הבסיס של היהדות שלי, הרבה יותר משאלות תאולוגיות אלו ואחרות. מבחינת תפיסת העולם יתכן שלא קיים כלל פער ביני לבין עמדות התנועה הקונסרבטיבית. למעשה אני זוכרת קורס במבוא לתורה שבע"פ בברוריה שהייתי בו בשוק מהעמדות ה"כופרות-קונסרבטיביות" שלומדו בו. אבל בתכלס (ותקנו אותי אם אני טועה), עם כל החשיבות של ההלכה בתנועה הקונסרביטיבית, היא לא בדיוק common practice. וכאן הפער בין הקהילות עצום.

בתגובה ל: מצאת מקום כאבי מאת: אנה ק
(האמת שבסעודת החג בעודנו מצטופפות לנו בסוכה, מנסות למצוא מעט אוויר מרגיע מהלחות שנחתה עלינו פתאום באמצע הסתיו) שלמעשה היא ושתי בנותיה נוצריות.

אביה יהודי, והיא עלתה ארצה מכוח חוק השבות לפני כך וכך עשורים, והיא נסתה להתגייר, והקשו עליה כמקובל, ובאיזהשהוא שלב היא פשוט וויתרה. היא עשתה צבא, והיא מופלית כאן "ומסומנת" כמקובל, ובזה פחות או יותר נגמר מבחינתה העניין.
אחיה לעומת זאת היגר לארה"ב, והשתלב בקהילה רפורמית. היום הוא בדרך לשמירת שבת (כהלכתה להפתעתי הרבה), לומד תורת המוסר באופן שבועי ומקיים מסורת מזה שנים. שניהם נולדו לאותה האמא :)

אני לא מקבלת את ההנחה שלך שצריך לשמור על נורמה של שמירת מצוות על ידי הדרה של אלו שמוותרים במודע על מצוות אלו ואחרות. הרבה פעמים דווקא מי שמוותרים במודע, מחזקים מאוד את הנורמה הבסיסית "צריך לשמור הכל", ומכריזים על עצמם כמי שצריכים להשתפר, בעוד מי ששומרים על מה "שצריך" כדי להשאר "דתיים" מערערים על הנורמה ומציעים לה אלטרנטיבות. ועל המצב הזה הרב לאו משחק, את המשחק הלוגי, המעגלי, התוקע, שעייפתי ממנו לחלוטין: השיח הרדיקלי הדתי צריך להרכין ראש כדי לא לאבד את "המסורתיים" ולעומת זאת כאשר בוחנים את החברה הדתית, המסורתיים אינם כלולים בה ולכן השאלה מיהו דתי תוכל תמיד להשאר - הרב בני לאו ומי שדומים לו.

במילים "איזון עדין" גלומה ההנחה שיש מי, בשר ודם שמאזן, ואני חושבת שזה בדיוק המקום שבו "האיזון העדין" האחר, זה שבין אלוקים ואדם התערער. הוויתור על האשליה, וההכרה שבאמת כולנו בוחרים יום יום שעה שעה אילו מצוות לשמור תחזיר את השיח הדתי להיות שיח שבין אישה לאלוקיה ולא בין אישה לבין מי שמסתכל עליה.

כמה אנחנו נלחמות כדי להרגיש "מקובלות" בסביבה שלנו? כמה אנחנו מבקשות שההורים יקבלו את מי שאנחנו, על זהותינו המינית, אבל לא רק? כמה חשוב לנו להיות שייכות לקהילה מסוימת, לעדה? למגזר? לקבוצה? לפורום?

שנים שחתרתי להגיע למקום הזה, גם אם עשיתי את כל הדרכים הלא נכונות, והגיע הרגע שהרגשתי רגועה, שלווה, "מקובלת", עם כל השוני שאני מביאה איתי. במיוחד בקרב בני משפחתי.

ופתאום, בבום, אני מבינה ששימחתי מוקדמת מידי. נכון, הם מקבלים (חלקם גם יודעים על זוגתי), הם שם בשבילי, אני תמיד רצויה אצלם בבית (בעוד היו זמנים שזה לא היה כך) ואני מרגישה נח להרים טלפון בכל עת. כבר לא מרחיקים את האחיינים ממני בטענה ש"את מקלקלת אותם"... אני נחשבת לדודה הכי קולית, הכי כיפית, הכי גזעית, זו שכולם יכולים לדבר איתה על כל דבר מבלי לשמוע ביקורת קלאסית של אנשים שלא מסוגלים לחשוב קצת אחרת., זו שמספרים לה על הסיגריה הראשונה, על הרישיון לרכב כשאסור, על אהבה אסורה...

אבל בשיחת טלפון לאחת מאחיותיי על מנת לנסות ולפתור פער כואב של שנים ששתינו סוחבות, כששתינו כועסות, כששתינו לא סולחות... יוצאת כל האמת החוצה. האמת שאני היטחתי בה, על אירועים שהיא פגעה בי והיא אפילו לא זוכרת... וגם האמת שלה, על כך ש"גנבתי" לה את הילדות, כי השוני שלי תפס את כל המשפחה סביבי, בגלל שתמיד משכתי אש, בעוד אף אחד לא ראה אותה.

ואז, כשאני מרוסקת, לא מסוגלת לדבר מרוב כאב, כשכל הזכרונות הקשים צפים ועולים, כשהשיחה מגיעה למקומות כל כך קשים, היא מספרת שבעלה לא בא אל ההורים שלי - בגללי, וגם אח שלי, זה שכולם גאים בו, מעדיף שלא להגיע. "את אומרת מה שאת רוצה, לא שומרת על הגבולות המקובלים שלנו, לא בוררת מילים, מביאה סיפורים מעולמות שלא נוגעים לנו... את מביאה משהו שהם לא רוצים לקחת בו חלק".

בום.

פתאום אני קולטת שלמרות כל ההשתדלות שלי, האיפוק שאני חשבתי שעומדת בקריטריונים, הנסיון שלי לכבד גם מה שלא מקובל עלי - בעצם לא עומד במבחן המציאות. אני לא שייכת. אני לא באמת חלק.

הגבולות שפעם היו לי ברורים כל כך - הטשטשו, הקווים שפעם לא הייתי מעיזה לחצות - כבר לא נחשבים לקווים, הרגישות שהייתה לי, כמי שגדלה במסגרת מאד ברורה - כבר לא קיימת.

אני לא שמה לב ומגישה לשולחן כשהחזיה השחורה נראית מתחת לחולצה לבנה. זה באמת לא תופס אצלי שום מקום. אבל מתברר שכל האחיות שלי, בשיחת ועידה לילית, דיברו על כך שהבחורים שלהן לא יכולים לשבת איתי שבולחן שבת אצל ההורים, בגלל שאני לא צנועה. כאילו בכוונה הגעתי עם החזיה השחורה להורים. כאילו אין לי חזיות בצבעים שלא נראים. כאילו בדווקא.

ראבאק! אני הולכת עם כיסוי ראש רק בשביל לכבד אותם. אני שומרת על כל גדרי הצניעות בשבילם (ובשבילי), אני סותמת את הפה כל כך הרבה פעמים!

ובסוף, סופרים לי את החזיה השחורה שבאמת לא צרמה לי.

אני אשמה. ברור. אני לא רגישה מספיק. איבדתי "את זה". אין לי את מה שברור כל כך.

ועכשיו, שוב אני מרגישה לא חלק.

אני אף פעם לא אהיה חלק. הם צודקים שהחזיה השחורה לא צנועה. אני צודקת שזה לא בראש מעייני. הם צודקים שהם לא רוצים להגיע. אני צודקת שאני משתדלת מספיק ואני לא יכולה לשים לב להכל.

כולנו צודקים. כולנו חכמים. כולנו נבונים.

אבל אני? לא יכולה לנצח בכל החזיתות. ומערב יום כיפור כל מה שאני רוצה זה לחזור לבית שלי, לאישה שלי, להגיד להם שאני צריכה זמן לעצמי ולחזור לפרידם של פעם - רחוקה, לא קשורה, לא חלק.

אין לי כח להתאמץ כל הזמן. להשתדל כל הזמן, ובסוף? בסוף לא להצליח.

בתגובה ל: קבלה ושייכות מאת: פרידם
את מכירה את זה שמקבלים מכה בשן הקידמית ואז כל משקה, חם או קר, מעביר בך צמרמורת?
אחרי כמה משקאות כבר לא מרגישים את זה.

לפעמים הקבלה שלנו, או הכאילו-קבלה נעשית כדי לקבל שקט תעשייתי מאשר מתוך קבלה אמיתית.
ברור שמהמקום שאת/אני באות לא יקבלו אותנו, בכלל. הם הרי לא מקבלים דברים הרבה פחות משמעותיים, דברים שלאחרים נשמעים טריוויאלים כמעט. במסגרת "שלנו" זה מה יגידו, מה יאמרו, זה לא מקובל.
זה לא השביל שלהם שאת סוטה אליו.

גם אחרי שנים רבות שאני כבר לא תחת חסותם - הם לא מקבלים אותי, לא משנה מה אעשה, לא משנה באיזו הופעה צנועה ככל שתיהיה אגיע.
תמיד אהיה שונה.

וחכי כשזה מגיע לאירוע משמח שאת עושה, רק השאלות והחקירות סביב הסגנון, הכשרות, המחיצות, שמבחינתי ברור שאעשה הכל מהדרין כדי שהם יוכלו להיות שם - מוציאות לך את הרוח מהמפרשים ואת שואלת את עצמך בשביל מה כל זה (במיוחד כשטורחים אפילו לתחקר את המשגיח).
ככה זה במסגרת הזו, ברגע שיצאת ממנה את כבר לא חלק, הם לא סומכים, הם גם לא יסמכו, לא משנה מה תגידי, לא משנה מה תעשי.
אולי כלפי חוץ זה נשמע נורא, אכזרי, לא רגיש ובלתי שפוי בעליל, אבל את יודעת שזו המציאות.
לצערי, לצערינו.

ואוף כל כך.

אבל במהלך השנים שתיתי הרבה, אחרי כמה משקאות כבר לא מרגישים את הכאב החד הזה בשן.

ולמדתי להקהות רגשות, ולמדתי שלמרות שהם לא מקבלים ולא יקבלו - אני אעשה את המאמצים שלי, אני אעשה את המקסימום מבחינתי ומי שרוצה שיבוא ומי שלא - לא.

פרידם,
המסגרת הזו שלחצה אותך ואותי וגרמה לנו לצאת משם, זו אותה מסגרת שייחודית להם, המסגרת שהם בטוחים בה, זו אותה מסגרת ששומרת עליהם, שמגדירה את הגבולות שלהם שלא יסטו לעולם שאינו "שייך" להם, שמזכירה להם שהם שונים.
זו מסגרת שטובה להם.

אבל זו לא המסגרת שלך.

ברגע שתפנימי את זה ותשכילי לנסות לקרב בין המסגרות, לשתות מים בלגימות קטנות, זה יכאב פחות.

זה מתסכל, אבל לא בלתי אפשרי.

ורק תזכרי איזו כברת דרך עשית... איפה היית פעם ואיפה את היום...

~חיבוק ענק~

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 241 242 243 244 245 246 247 248 249

עמוד הבא