"ישראל מתייחדת" ויאללה למנגל... - פורסם 27.4.09 החיבור בין יום הזיכרון ליום העצמאות פשוט גורם לביזוי ההרוגים, בעיקר כי מסביבנו קשה לאנשים להתרכז באבל, בידיעה שצריך לחגוג בעוד מספר שעות... 25/6/2009

רבות נכתב במשך השנים, על הקשר הכפוי, הבלתי אפשרי ואפילו הבלתי נסבל, בארץ הזו, בין הצער לשמחה - ובמיוחד בהגיעם של ימי הזיכרון. אינני מתכוון ליזום ויכוח עקר בנושא, במיוחד כי הפנמתי שהפור הופל וההכרעה נפלה : כרגע 'שולטת' במדינה הגישה הטוענת כי "אין ברירה" ו"ככה זה" - אז מה הטעם ?!
בנוסף, זוהי מסוג הסוגיות שלא נעים לפתוח דווקא הערב, אתם יודעים : תן ליום לעבור, נשתדל להתעלם מהעיוולת ושקט עד לשנה הבאה...

אלא שמי שקבע במקור את המעבר החד הזה בין -למשל- יום הזיכרון לחללי צה"ל ובין יום העצמאות, לא לגמרי בטוח שצפה לאיזו רמה של שפלות תידרדר המדינה הזו, סליחה : אוכלוסייתה של המדינה הזו, בכירסום המואץ (דוגמה מייצגת) במספר השעות שכותרתן "התייחדות עם הנופלים", לעומת פרק הזמן ההולך ומתארך, שעניינו - "התייחדות עם המנגל ועם כל מרכיביו". למי שטרם הבין את הרמיזה, אני ממליץ בחום לסור מחר בבוקר לשוק העירוני הקרוב לביתו, שם יוכל להיווכח בקלות ובתדהמה, עד כמה הפטרונות המעיקה של התקשורת, המטילה עלינו "חובת הצטערות קולקטיבית בפרהסיה", איננה אלא שריד פרהסטורי של מציאות שאיננה עוד; 'הימים היפים' של ישראל התמימה, עם הקוקו והסרפן... "שני סטייק עין וארבע צלעות תביא לי".

למעשה, אני מלין כאן על שני דברים :

1. על התנהגותם הקלוקלת של בני עמי, כאשר ברור לחלוטין ובואו נפשט את זה, שמי שאין לו קירבה מיידית לחייל שנפל, היום הזה הוא מועקה עבורו - ולא בשל עיסוקו המוגבר בזכרם של הנופלים. אלא מה ? פעם הם היו נותרים ספונים בבתיהם, האנשים הללו, היום "חשוב" להם להראות לי שהם 'אינם בעניין'. מה, זה לא אותו הדבר כמו אי-הנעימות שהרגיש פעם כל אדם שפרש משירות צבאי, אפילו מסיבות רפואיות שלא היה עליהן עוררין, לעומת שימת-הזין בימינו אנו ?! זיכרו את אשר עשה לכם "כוכב נולד" : "סליחה ? שהשירות הצבאי המיותר-ממילא, יעכב לי את הקריירה ?!"...

2. על קיבעונה של התקשורת שלא מנסה אפילו להבין שהזמנים 'מעט' השתנו ושיש למצוא דרכים אחרות לסייע בחינוך החברה, במקום לזעוק לנו בכותרות-ענק, ש"היום הוא יום התייחדות עם זכרם", להקרין פעם אלף נאומים מליציים ופאתטיים של 'קברניטינו', שחלקם אשמים ישירות בהתארכותה המיותר של רשימת הנופלים ולהשמיע בלופ בלתי אפשרי את "הנסיך הקטן" של יונתן גפן.

יש להתבונן למציאות בעיניים ולהכיר בעובדות : לא לכולם איכפת וזה רק ילך ויחמיר. המקסימום שניתן להשיג בתנאים הקשים הללו של חברה ישראלית מתפוררת הוא - שגם מי שאינו מרגיש קשור - לפחות שידע לכבד. וגם יוריד קצת את הווליום ממקלטי הטלוויזיה בשכונה שלי -על הדרך- המכוונים כולם כרגע לערוצים מזרח-אירופאיים...