בתגובה ל: שאלה בהתנהגות מחשב מאת: erinothttp://www.haaretz.co.il/literature/dorit/.premium-1.2145388מילא "אני יבוא", אבל "ש" במקום "כש"?
דורית רביניאן
24.10.2013
בעברית האינטרנטית, המסומסת, המטוקבקת והמצויצת יש שיבוש אחד שרודף אותי, שיצא כאילו משליטה, ובעבורו אני מוכנה להסתכן בפלצנות.
מלה חדשה בעברית: "נראלי". האם התכוונת ל: נראה לי? תוהה התיקון האוטומטי של גוגל. ואף על פי כן, מציית עולמית לרוח הזמן, נאמן לצו השעה, מציע לי כחצי מיליון תוצאות בעבור "נראלי". המלה חוזרת בפורומים, בטוקבקים, בטוויטר, בפייסבוק – ללא ניקוד, מן הסתם; אך יש יסוד להניח שהוגים זאת: "נִראָלִי" ("נראָלי אני הולך לישון"; "נראָלי אידיוטי"). מילא השיבוש השכיח של הטיית הזמנים – יש לומר "נראֶה לי" בהווה ו"נראָה לי" בעבר – לזה כבר התרגלתי. ולפעמים, באווירת הרשת והאינגלוז הכללי, גם מפי מתמלט איזה "סוג של" מאוס או "זה מרגיש לי" עילג. ואפילו על ה"לול" מדי פעם אני מוחלת לעצמי ועל ה"אני יבוא" ו"אני יעשה" המרושלים. אני אומרת "שבע שקל" כשצריך, לא עושה עניין מ"כנה" ו"גאה", וכותבת באם־אם־אסים "הכי צריכה", "הכי מתנצלת". סליחה, "רושמת". לא מזמן, כשחיכיתי במסדרון לפני מפגש עם תלמידי תיכון, ניגשה אלי אחת הנערות: "אז איזה ספרים את רושמת?"
וזה לא שהלב שקט ואינו זע בקרבי מפעם לפעם. במיוחד מול תוכניות הריאליטי בטלוויזיה, כשאני נוכחת שוב ושוב בעברית העכשווית, בעברית הסמרטוטית שמדברים בה הישראלים על המסך; בעילגות הרווחת שהכתוביות עוד טורחות לתקן, לחפות באמצעות התמלול פה ושם, ואולי גם זה יעבור יום אחד בשם "האותנטיות".
ויחד עם זאת: "העברית שלי היא בן אדם", כדברי המשורר אבות ישורון, "בן אדם שחי כאן והולך ברחוב. כל אותה לשון, כל אותה מהות לינגוויסטית, אלמנט, לא אלמנט, העברית שלי היא אדם שחי כאן, בארץ, ובזמן הזה, לפי שהוא מוכרח לחיות, לפי שהוא חי את ההכרח הזה" ("חדרים", 1983).
רוצָה לומר: הטהרנות ממני והלאה. כה בטוחה ושלווה אהבתי לעברית, נפשי קשורה בה בברית כה עמוקה ואינטימית, שאני מפרגנת לה גם השפעות זרות פה ושם. לא פיינשמקרית, זורמת, יו ניים איט. ובכל זאת, בתוך כל מהומת הקולות והעגות העממיות החדשות, העברית האינטרנטית והעברית המסומסת, העברית המטוקבקת והעברית המצויצת - על שלל כשליהן ועיוותיהן (המקריפים), כמו גם המצאותיהן החינניות ("מוחכוורת", אם לתת דוגמה אחת) - בתוך כל זה, יש שיבוש אחד שרודף אותי, שיצא כאילו משליטה, ובעבורו אני מוכנה להסתכן בפלצנות, להתקומם עליו ויהי מה.
מדובר בשיבוש זעיר לכאורה - כמעט מקרה של "הנסיכה על העדשה" - שיבוש כה חטוף וחמקמק, שבשטף הדיבור לא תמיד קולטים אותו. אבל כטקסט, כשהוא חוזר ומופיע על מסכי המחשב ובצגי הסמרטפון, כבר אי אפשר להתכחש לו ולהיקפה המתפשט של התופעה: יותר ויותר אנשים כותבים "ש" במקום "כש". מדובר במגיפה שפרצה לפני כמה שנים ומאז חוצה את כל שדרות העם, מגדול ועד קטן. לא מדובר בסלנג, לא בדיבור נמוך או בניב סקטוריאלי כלשהו, זה לא סגנון וגם לא קצרנות, כי אם מכת מדינה. בעיר ובכפר, אפילו באקדמיה, בין דוברי הממשלה נופלים חללים, בעיתונות - השמטה המונית של הכ"ף מה"כש". בכתוביות בטלוויזיה כבר לא טורחים לתקן את זה, בשירים ברדיו, בפרסומות. אבל הכי צורם ומאכזב כשזה קורה אחד על אחד: בכל פעם שאני מקבלת מסרון מאדם שאני מעריכה, מאדם אינטליגנטי, רהוט בדרך כלל, שמחליף "כש" ב"ש" - לבי מחסיר פעימה. "נדבר על זה שניפגש"; "שניפגש תזכירי לי לשאול אותך"; "סמסי לי שאת יוצאת" – נראלך?
אז אחת ולתמיד - באדיבות הלשונאי רוביק רוזנטל: " 'כשֶ', והמקבילה המקראית שלה 'כאשר', היא מלית זמן. הכלל פשוט: כשמדובר בדבר מה שקרה בעבר או יקרה בעתיד, יש לומר 'כְּשֶ'. במקרים האלה 'כשֶ' מתייחס להתרחשות נוספת, כדברי נתן זך: 'כשצילצלת רעד קולך'. 'שֶ' לעומתה היא בדרך כלל פתיחה למה שקרוי פסוקית זיקה ('מלים שאמרתי אמש'), לעתים היא פותחת איחול (שתהיה לי בריא) ויש לה תפקידים נוספים. אז למה אומרים 'שהלכתי הביתה'? כאן פועל כוח מניע עתיק אך רב עוצמה בדינמיקה של השפה: העצלות".
ואם כבר פתחנו את זה: לא "סַפרות". "סִפרות".
|
|
אישור ההודעה
דחיית ההודעה
אישור המשתמש
חסום את המשתמש
